ארבע תובנות בהקשר למותו של הבכיר הפלסטיני זיאד אבו עין, האחראי בממשלת אבו מאזן על ההתנגדות לגדר ההפרדה ולהתנחלויות. האחת, האירוע האלים שבו הוא מצא את מותו אינו אלא עוד אירוע מתוך מאות רבות של פעילויות הקרויות התנגדות עממית. הן ננקטות זה כמה שנים, ועיקרן אלימות קרה בשטחים (הפגנות, זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, דריסות וכיוצא באלו) בגלים עולים ויורדים אך רצופים.
לאחרונה היו בה שני חריגים: היא התמקדה בירושלים, והיו בה כמה מקרים של ירי חי. להיכן זה יתגלגל? בוודאי לא לרגיעה, כי מדובר במהלך אסטרטגי ברור ומתוחכם של הרשות הפלסטינית. התובנה השנייה נוגעת לסיבת המוות של אותו בכיר. עוד בטרם הוברר בכלל מה קרה ואיך קרה, והרשות הפלסטינית וכל שופרות התקשורת שלה קבעו נחרצות שהבכיר נרצח, שהוא הוכה עד מוות, שהוא נחנק מהגז, שהוא שהיד שנפל חלל במלחמת הקודש נגד היהודים. בינתיים גופתו נותחה, והממצאים הפתולוגיים הראו שמת מהתקף לב, וכי גופו היה מועד להתקפים כאלו.
אבל, האמת, ובמקרה זה האמת המדעית, לא מעניינת את הרשות הפלסטינית. המציאות שלה היא שהוא נרצח. הנקודה המהותית היא עמוקה יותר: השקר הוא אחד מכלי הנשק העיקריים בתרבות החברה הפלסטינית, מה עוד שהוא מכוון נגד היהודים. החתירה לאמת, העומדת ביסוד התרבות המערבית, אינה מצויה כנראה במעמד גבוה בסולם הערכים הפלסטיני. אין כאן עניין של האמת שלי מול האמת שלך בוויכוח היסטורי או אידיאולוגי, אלא אמת אובייקטיבית פשוטה, שבמקרה שלנו היא הממצאים הרפואיים.
מה שבאמת צריך להדאיג הוא שתרבות השקר לא תהפוך אצלנו לכלי נשק, בעיקר במאבקים הפנימיים. סימנים לכך, לצערי, אפשר לראות בשמאל הקיצוני האנטי ציוני. התובנה השלישית קשורה בהומניות. ראיתי את הצילומים של האירוע, ואיך הבכיר, כולו נרגש ומקלל, נהדף לאחור על ידי חייל צה"ל, כיצד הוא הרגיש רע, וכיצד רופאה ישראלית טיפלה בו וניסתה להחיותו. ראיתי גם כיצד קבוצת פלסטינים גירשו אותה ונשאו את הבכיר לאמבולנס מרוחק. האם היא יכלה להצילו? איני יודע כמובן.
החשוב הוא הסיוע שהיא הגישה כי זאת חובתה! ישראל מגישה סיוע לנפגעים מעזה, מארץ אויב; ישראל מטפלת בבתו של איסמעיל הנייה, מנהיג חמאס ברצועת עזה, שמאיים להשמיד אותנו. את מישהו בעולם "הנאור" זה מעניין? דומני שלא. העיקר שאנחנו "רוצחים" ו"ברברים". מה כואב לי? שגם מתוכנו נשמעים קולות נאצה כאלו. ובאשר לתובנה הרביעית. עוד בטרם התבררו העובדות לאשורן, קפצו שתי נשים בזעם: האחת, יושבת ראש מפלגת מרצ, שמיד דרשה מנתניהו לקחת אחריות בפומבי על מה שקרה. השנייה, שרת החוץ החדשה של האיחוד האירופי, שמיד האשימה את חיילי צה"ל בשימוש מופרז בכוח.
כנראה שאין לה זמן לראות את התנהגות השוטרים בארה"ב. למה הן קפצו ככה? כל אחד והסבריו. מה מסקנתי מכל התובנות הללו, כשאני מצרף להן את אמרות השפר של אבו מאזן על ששת מיליון הפליטים שישובו לביתם בישראל ואת מהלכיו המדיניים נגדנו? אלו בתוכנו שמאמינים לאבו מאזן ימשיכו כנראה להאמין, והוא ימשיך כנראה לאכזב אותם.