בשבוע שעבר פוטר ממשרתו ארי רוט, מנהלו האמנותי של THEATRE J בוושינגטון. התיאטרון הוא חלק ממתחם ה־JCC, והוא נתמך על ידי תורמים יהודים. במשך 18 שנה בנה רוט תיאטרון מגוון, יצירתי וכן, גם פוליטי. התיאטרון שלו עסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, העלה מחזות מישראל ובעיקר לא התיימר להיות אובייקטיבי.
הוא לא התעקש להראות את ישראל היפה. הוא לא ניסה להציג את ישראל באור מחמיא. הוא לא פחד להתעמת עם התורמים ואנשי השגרירות הישראלית שראו בהבאת המחזה "השיבה לחיפה" כבר לפני כארבע שנים סדין אדום. והוא המשיך את העימות, שהביא, בסופו של דבר לפיטוריו, כשהתעקש להעלות את המחזה "ההודאה" שכתב המחזאי מוטי לרנר ועסק בטבח שהתרחש, לכאורה, בטנטורה בזמן מלחמת השחרור.
אבל הכעס כלפי רוט והרפרטואר שהציג, כמו גם המחאה החריפה נגדו שהובלה על ידי גורמים יהודים שקראו להפסקת התרומות ל־JCC כל עוד רוט הוא חלק מהמערכת, הם רק מיקרוקוסמוס. הסיפור הגדול של הקהילה היהודית בארה"ב הוא הקרע העמוק שנוצר בתוכה על רקע יחסה לישראל. מה שהיה הוא לא מה שישנו עכשיו ובטח לא מה שיהיה. הדור הצעיר, זה שנולד וגדל בארה"ב, כבר לא מתייחס לישראל באותו אופן שבו הוריו התייחסו אליה.
אנחנו צופים באירועים שבהם משתתפים ראש הממשלה והרמטכ"ל, אירועים שעורכים ארגונים כמו איפא"ק והחברים של צה"ל, ואנחנו בטוחים שהקהילה היהודית כולה ניצבת מאחורי ישראל ומדיניותה. אלו ארגונים ממוסדים, עשירים, ותיקים, ארגונים של קונצנזוס.
אבל מרבית הישראלים אינם נחשפים, למשל, לוויכוח בתוך ארגון הלל, ארגון הסטודנטים היהודים הגדול בארה"ב, שהוביל לפיצולו. הקבוצה שהתפצלה הובילה קמפיין שכותרתו "להפסיק עם עגבניות השרי", רמז לכך שבכל פעם שמישהו מגנה את ישראל התשובה היא לא לגופה של מדיניות, אלא שישראל היא נהדרת כי מגדלים בה עגבניות שרי. גם ארגון J STREET ופעילותו מצליחים לחלחל.
אין מה להשוות עדיין להשפעה שיש לאיפא"ק, אבל בשבע שנות פעילותו הצליח הארגון לייסד ועידה מרשימה ולפתוח סניפים רבים ברחבי ארה"ב. ההגמוניה של איפא"ק נסדקת. "צוק איתן" הפך את הסיפור למורכב יותר: היו מרכזים יהודיים שבהם מי שהעז להשמיע דעה מנוגדת לקונצנזוס התמיכה בישראל פשוט לא הוזמן לדבר או הוצא מהדיון.
אנחנו צופים באירועים שבהם משתתפים ראש הממשלה והרמטכ"ל, אירועים שעורכים ארגונים כמו איפא"ק והחברים של צה"ל, ואנחנו בטוחים שהקהילה היהודית כולה ניצבת מאחורי ישראל ומדיניותה. אלו ארגונים ממוסדים, עשירים, ותיקים, ארגונים של קונצנזוס.
אבל מרבית הישראלים אינם נחשפים, למשל, לוויכוח בתוך ארגון הלל, ארגון הסטודנטים היהודים הגדול בארה"ב, שהוביל לפיצולו. הקבוצה שהתפצלה הובילה קמפיין שכותרתו "להפסיק עם עגבניות השרי", רמז לכך שבכל פעם שמישהו מגנה את ישראל התשובה היא לא לגופה של מדיניות, אלא שישראל היא נהדרת כי מגדלים בה עגבניות שרי. גם ארגון J STREET ופעילותו מצליחים לחלחל.
אין מה להשוות עדיין להשפעה שיש לאיפא"ק, אבל בשבע שנות פעילותו הצליח הארגון לייסד ועידה מרשימה ולפתוח סניפים רבים ברחבי ארה"ב. ההגמוניה של איפא"ק נסדקת. "צוק איתן" הפך את הסיפור למורכב יותר: היו מרכזים יהודיים שבהם מי שהעז להשמיע דעה מנוגדת לקונצנזוס התמיכה בישראל פשוט לא הוזמן לדבר או הוצא מהדיון.
במדינה שבה חופש הביטוי הוא ערך עליון אין המדובר בעניין של מה בכך. סתימת פיות על רקע תפיסת עולם זה לא חלק מהרוח האמריקאית. זהו ויכוח צורב ועמוק שבמקרים מסוימים מוביל גם לשבר. ישראל היא לא עוד משהו, היא הדבר הזה שאתה מגדיר את עצמך בעזרתו. היחס לישראל הוא פרמטר בעיצוב הזהות היהודית. היחס לישראל הוא חלק מערכי היהדות. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע יש צעירים יהודים שישראל פשוט לא מעניינת אותם.
הם קודם כל אמריקאים ורק אחר כך יהודים. ולהבדיל מהוריהם, שתמיד הרגישו ותפסו עצמם כמיעוט ונזקקו לישראל חזקה כגיבוי ומקלט רגשי ופיזי, הם לא זקוקים לה יותר.
הם קודם כל אמריקאים ורק אחר כך יהודים. ולהבדיל מהוריהם, שתמיד הרגישו ותפסו עצמם כמיעוט ונזקקו לישראל חזקה כגיבוי ומקלט רגשי ופיזי, הם לא זקוקים לה יותר.
ארי רוט בדרכו להקים מיזם תיאטרון אחר. הוא לא מתכוון לוותר, הוא ימשיך להביא לארה"ב תיאטרון ישראלי שמכריח את הקהל האמריקאי להתבונן לסכסוך בעיניים. אבל אנחנו צריכים להסתכל על מה שקורה בקרב הקהילה היהודית בארה"ב בעיניים מפוקחות הרבה יותר. היום שבו יהדות ארה"ב תפסיק להתעניין בישראל הוא יום אסוננו.