לבנימין נתניהו היה אתמול יום מצוין בעבודה. אם היה לו חוש הומור, הוא היה מגיע הביתה אחרי הדיון הסוער בכנסת, מתיר את העניבה, מוריד את הז’קט, מתיישב, מותח רגליים ומתגלגל מצחוק. הוא הצליח לגרור את המערכת הפוליטית כולה לאזור הנוחות שלו, בתרגיל פוליטי מבריק, ספין מארץ הספינים הגאוניים, ולחזור הביתה בשלום. הוא מגן הלאום היהודי - והם לא.



מי ששאל את עצמו בשביל מה התעקש נתניהו להביא לאישור הממשלה ביום ראשון שתי הצעות חוק שאין להן שום סיכוי לעבור הצבעה בכנסת (חוק הלאום בגרסה של אלקין מחד גיסא, ובגרסה של איילת שקד ויריב לוין מאידך גיסא), קיבל אתמול את התשובה. ביבי לא רוצה חוק לאום, זה מעניין אותו כקליפת השום, מה שהוא רוצה זה לריב עם לפיד, עם לבני ועם הרצוג על חוק הלאום. והם, בחובבנות, שלא להגיד תמימות, נתנו לו את הריב שלו.

 
הרי זו הבלטה של נתניהו. כאן הוא באלמנט שלו. כיוון שאיבד את “חזק מול חמאס”, מכיוון שהוא אלוף שחרורי האסירים־הרוצחים  לטובת חמאס, כיוון שהמעמד הבינלאומי שלנו בשפל חסר תקדים ותוכנית הגרעין של איראן חיה ובועטת, מה שנשאר לו זה לברוא את עצמו מחדש. זה בדיוק מה שהוא עשה. בשביל מה יש לאום? כדי שלנתניהו תהיה אג’נדה.

 

14 העקרונות שהציג נתניהו בישיבת הממשלה ביום ראשון מקובלים כמעט על כולם. כולל על לפיד ועל לבני. אבל לא אותם הוא ביקש לאשר בממשלה, אלא את ההצעות שלא מקובלות על כולם (כולל הנשיא ריבלין, משה ארנס, מיכאל איתן, בני בגין, דן מרידור, לימור לבנת ורבים וטובים אחרים). התרגיל הזה כל כך שקוף, עד כי אף אחד לא ממש הבין אותו.

 
וכך התכנס לו אתמול דיון “ 40 חתימות”, שבו ראש הממשלה צריך לשבת מההתחלה ועד הסוף ולשמוע את מתנגדיו. אבל במקום לדבר על נושא הדיון (יוקר המחיה), נתניהו לא אמר על זה מילה בנאומו. הוא דיבר רק על הנושאים שהוא רצה, והח”כים באולם עוררו סערת אלוהים )במקום להתעלם ממנו(, כדי לסדר לו כמה דקות יקרות מפז בפריים טיים של כל הערוצים כשהוא לוקח קרדיט על ה”אלפי המיירטים של כיפת ברזל”, ועל עוד אינספור עניינים שונים ומשונים, חוץ מהנושא של יוקר המחיה, כמובן.

 
לשם ההגינות צריך להוסיף שליצחק הרצוג היה נאום טוב אתמול. זה כבר נאום טוב שני ברצף. הרצוג נראה על סטרואידים, אבל מפגין תקיפות ומתרכז במטרה. הוא לא מפספס אף אחת מהנקודות החלשות של נתניהו )ויש לא מעט כאלה(, אבל נכון לרגע זה את הקצב מכתיב ראש הממשלה.
אלה ימי בחירות. מוזר ככל שיהיה, יש גם מצב שבסוף לא יהיו בחירות. אין לאף אחד (חוץ מלבנט)  אינטרס אמיתי ללכת לבחירות עכשיו, ועדיין הבחירות קרובות מאי פעם. ראינו את זה אתמול במליאת הכנסת. נדמה לי שהספינים אוזלים במהירות. בקרוב יהיה צורך לקבל החלטה.


הדיבור עכשיו הוא על פגישה בין נתניהו ללפיד. שר האוצר אמר למישהו אתמול ש”לאף אחד משנינו אין אינטרס ללכת לבחירות עכשיו, אפשר לפתור את המשבר הזה בחמש דקות”. כל מה שצריך זה שנתניהו יקרא ללפיד לשיחה אישית. השניים צריכים לאפסן רגע את התיעוב ההדדי ולשאול את עצמם מה הם רוצים. נתניהו יודע לקרוא סקרים ומבין שמצבו לא ממש מעודד. לפיד אותו דבר, רק יותר גרוע.


מה שלפיד יצטרך זה להבטיח לנתניהו שנה של שקט, במילתו ובקולו. לגבש פשרה בנושאי המחלוקת של התקציב (זה לא באמת קשה), לנגב את הרוק ולהמשיך הלאה. האם זה יקרה? ממש לא בטוח. כפי שזה נראה אתמול, רכבת הקמפיין כבר יצאה מהתחנה. מצד שני, כיוון שמדובר ברכבת ישראל, לא באמת בטוח מתי היא תגיע.