ראשית, יש לציין: לדליפת הנפט בערבה, האסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ישראל, שלו אחראית חברת קצא"א - אין קשר ישיר למבנה הבעלות של החברה ולקשריה החשאיים לאיראן. החברה כפופה לכל הנחיות המשרד לאיכות הסביבה, ומחויבת לפעול על פיהן. מקור בכיר המעורב במקרה אמר לי כי הדליפה הקטלנית אירעה כתוצאה מתקלה טכנית. בשל בניית שדה התעופה החדש בבקעת תמנע, נאלצה קצא"א להעתיק מקטע של קו הצינור ולחבר בין צינור חדש לישן. חיבור המגופים ארך ארבע שעות, ובסופו החל שלב הלחמתם, שהיה חייבל התבצע כשהנפט זורם באיטיות בצינור. ללא ההזרמה מצטברים בצינור גזים רבים, שעלולים לגרום לפיצוץ עז.
וכך, בעת ההזרמה וההלחמה, נשבר אחד המגופים וכ־ 5,000 קוב דלק - או כ־ 5 מיליון ליטרים - נזלו ונקוו בבריכות שנותרו באדמת הלס של הערבה. מדובר באדמה שהחלחול בה יחסית איטי מאוד, מה שעשוי לעכב את החדירה של הזיהום למי תהום. אגב, לפני כמה שנים הייתה דליפה בהיקף קטן יותר, בשיזפון, כמה עשרות קילומטרים צפונית למקום האסון הנוכחי, לאחר שטרקטור של צה"ל פגע בצינור הנפט. אבל למרות הנאמר לעיל, העובדה שקצא"א היא אחת החברות החשאיות בישראל, שפועלת מכוח חוק מיוחד משנת 1968 שמעניק לה חיסיון מפני פיקוח ציבורי ראוי (של מבקר המדינה, הכנסת והתקשורת), ושכל הנכתב עליה בתקשורת מחייב הגשה לעיון הצנזורה - מעצימה את התחושה, בין שנכונה או מדומה, כאילו יש לחברה מה להסתיר.
וכבר אמר לואי ברנדיס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, כי "אור השמש הוא המטהר הגדול ביותר". קצא"א (קו צינור הנפט אילת־אשקלון), היא חלק מישות שנקראה trans Asiatic oil, שותפות בין ממשלת ישראל (באמצעות משרד האוצר) לחברת הנפט הלאומית של איראן, NIOC. מאז הכירה איראן דה פקטו בישראל ב־ 1951, התפתחו בין המדינות יחסים שהלכו והתהדקו, עד שהגיעו לכדי שותפות אסטרטגית בשנות ה-70 - לה היו ארבעה מרכיבים עיקריים: סיוע איראני למבצעי עלייה חשאיים של יהודים מעיראק שארגן המוסד; שיתוף פעולה ישראלי־איראני בתחום המודיעין (המוסד, השב"כ וצה"ל עזרו להקים, לאמן ולהפעיל את צבא איראן ואת יחידות סאוואק - שירות הביטחון האיראני. בתמורה נעזרו ארגוני הביון של ישראל באיראן לצורכי איסוף מידע והפעלת סוכנים בעיראק, ולסיוע למרד הכורדי); הסכמים לשיתוף פעולה צבאי; ואספקת נפט לישראל.
שיתוף הפעולה הצבאי התמקד מאז 75' בהשקעה איראנית של 1.2 מיליארד דולר בכמה מיזמים של מחקר ופיתוח של נשק ישראלי. מיזמים אלה, ששם הצופן שלהם היה "צור", כללו בין היתר הקמתו של מפעל תחמושת של סולתם באיראן, פיתוח מטוס הלביא, פיתוח טיל ים־ים על בסיס טכנולוגיית גבריאל, ועל פי פרסומים זרים - שדרוג פיתוח של טיל קרקע־קרקע "יריחו", שהטווח שלו אז הגיע לכ־ 600 ק"מ. עד לעליית חומייני לשלטון ב־ 79 ', שקטעה את שיתוף הפעולה, העבירה איראן כמה מאות מיליוני דולרים עבור מיזם "יריחו", כנטען בפרסום, וישראל מסרה לאיראן את תוכניות הטיל, אך המיזם לא יצא לדרך.
בעל הבית
על ראשית קשר הנפט בין איראן לישראל אפשר לקרוא במאמר מאלף מ־ 2007 , שגם שופך אור על הנסיבות שבהן הוקמה trans Asiatic oil. מחקרו של אורי ביאלר, "גשרי דלק מעל לים התיכון", מסתמך על מסמכים שהותרו לפרסום בישראל ובבריטניה ועל ראיונות עם אישים שהיו מעורבים בנושא, והוא פורסם בכתב העת "ISRAEL STUDIES". עד אמצע שנות ה־ 50 קיבלה ישראל את אספקת הנפט שלה מברה"מ, מכוויית (שהייתה תחת שלטון בריטי) ומחברות דלק בינלאומיות.
אך בשנים 1955 ־ 1956 נותקו קשרים אלה, וישראל נאלצה לחפש מקורות חדשים. באמצעות קשרים סודיים פנתה ישראל לשליט איראן, השאה, וביקשה להפוך את איראן לספקית הנפט העיקרית שלה. באיראן היססו מחשש לפגיעה ביחסים עם מדינות ערב, אבל אחרי מבצע סיני השתכנעו האיראנים והסכימו לספק לישראל נפט. בחודשים שבהם שלטה ישראל בחצי האי לאחר מבצע סיני, היא "הפקיעה" - כלומר גנבה - משאבות וצינורות מחברה איטלקית ומחברה בלגית שהפעילו שדה נפט בראס סודר שבסיני. בעזרת הציוד נבנה קו הצינור מאילת לאשקלון. רוב הממון היה של משפחת רוטשילד, בעלת רוב מניות המיזם. המיזם נקרא "טרי־קונטיננטל", ועל פי דרישת האיראנים, שרצו להסתיר את מעורבותם במכירת הנפט ובחברה המשותפת, הוקמה במקביל שותפות סודית בשם "פימרקו", שנרשמה ב־ 1959 במקלט המס של ליכטנשטיין.
דליפת הנפט בעברונה. צילום: המשרד לאיכות הסביבה
לאיראן היו 10% בשותפות. מכליות הובילו את הנפט מאיראן לאילת, ומשם הוא הוזרם בצינור קטן שקוטרו כ־ 40 ס"מ ) 12 אינץ'( לבאר שבע. לאחר מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ שכנעה ישראל את השאה, ששם הקוד שלו במסמכים הישראליים היה "בעל הבית", לנצל את המצב החדש ולהקים מיזם משותף ומורחב בתחום הנפט. כך הוקמה trans Asiatic oil, בשותפות שווה בין ממשלת ישראל לחברת הנפט הלאומית, NIOC. החשש העיקרי של תומכי המיזם באיראן היה שאם שיתוף הפעולה ייחשף, ישתמשו בו מדינות ערב לניגוח טהרן. לבקשת איראן, trans Asiatic oil וישויות משנה שלה נרשמו בשווייץ, בפנמה ובקנדה, כדי להסתיר את השותף הישראלי ולהציגה כחברה זרה.
החברה שנרשמה בקנדה נקראה EPC וקיבלה את הזיכיון להקים ולהפעיל את המיזם. בעלי החברה, כפי שהם מופיעים ברשם החברות בישראל, הם החברות אילת קורפוריישן וסי מרקו, שרשומות בפנמה. לאחר שהשאה הסכים עקרונית, הקושי המרכזי היה במציאת מימון למיזם, שעלותו הוערכה ב־ 85 מיליון דולר - סכום עתק במושגי אותם ימים. הברון דה רוטשילד סירב לממן את המיזם, בטענה כי לא יהיה רווחי. לבסוף הצליחו נציגי ישראל להשיג מימון מהבנק הגרמני דויטשה בנק, שדרכו הועברו חלק מכספי השילומים בשנות ה־ 50 וה־ 60. אגב, ליו"ר דויטשה בנק, הרמן יוזף אבס, שנענה לבקשה הישראלית־איראנית, היה עבר נאצי: הוא היה אחראי לעסקי החוץ של הבנק מאז 1938, ולאחר מלחמת העולם נכלא לכמה חודשים על ידי בעלות הברית.
אך נראה שעניין זה לא הפריע לנציגי ישראל לנהל עמו מגעים הדוקים וידידותיים. בישראל פעלה trans Asiatic oil כאילו הייתה חברה זרה. היא רכשה מידי משפחת רוטשילד את הצינור לבאר שבע, והניחה לצדו צינור גדול יותר, בקוטר של כמטר, מאילת לאשקלון, שם נבנו גם מסופים לפריקת נפט ולטעינתו. מלאכת בניית המסופים הושלמה ב־ 1969, וממשלת ישראל העניקה לחברה זיכיון בלעדי להזרמת הנפט ואחסונו ל־ 49 שנים, עד 2017 . סגירת תעלת סואץ הקשתה על אספקת נפט לאירופה מהמפרץ הפרסי, והמכליות נאלצו לשוט בנתיב ארוך מסביב לכף התקווה הטובה. הרעיון שעמד ביסוד הקמת החברה היה לקצר את נתיבי השיט ואת זמן האספקה, ובכך כמובן גם להרוויח יותר. המכליות העמיסו נפט בנמלי איראן, שטו לאילת, פרקו את המטען במסוף והוא הוזרם לאשקלון. רובו הוטען במכליות שיצאו לאירופה, וחלק קטן שימש לצורכי משק האנרגיה הישראלי.
NIOC מכרה את הנפט ל־ trans Asiatic oil במחירים נמוכים ממחירי השוק, והעניקה לה אשראי לשלושה חודשים. בשיאה הייתה החברה אימפריה כלכלית שגלגלה מיליארדי דולרים. היא הקימה חברה בת, קצא"א, שבבעלותה היו שני הצינורות, ואת חוות המכלים לאחסון הנפט באשקלון ובאילת. היא רכשה או חכרה צי של כ־ 160 מכליות, והיעד היה להגיע להזרמה של כ־ 50 מיליון טונות בשנה - אך הוא לא הושג. בשנת השיא, 1970, הוזרמו בצינור עשרה מיליון טונות. גם כך העסק היה מאוד רווחי. אבל לאחר עשר שנות פעילות משגשגת בא המשבר. שלטון השאה החל להתערער. כחודשיים לפני שחומייני עלה לשלטון הפסיקה NIOC למכור ל־ trans Asiatic oil, ובכך למעשה שיתקה אותה.
אחת הפעולות הראשונות של חומייני עם עלייתו לשלטון הייתה לנתק לחלוטין את הקשרים עם ישראל. החברות ואנשי העסקים הישראלים הרבים שפעלו באיראן בתחומי הבנייה, התקשורת, התשתיות, התרופות והמסחר, הסתלקו משם כבר בדמדומי שלטונו של השאה. למקצתם, כמו לדוגמה ליעקב נמרודי שהקים בקיש, אי התענוגות של השאה, מתקנים להתפלת מים, נותרו האיראנים חייבים כסף. כל המיזמים המשותפים בתחומי הביטחון והנפט הופסקו.
סחבת משפטית
בשנים הראשונות לאחר המהפכה ניסו מנהליה הישראלים של trans Asiatic oil להידבר בחשאי עם נציגי חברת הנפט הלאומית האיראנית כדי לפרק את השותפות באופן מסודר. אבל האיראנים ניתקו מגע וסירבו לשמוע מישראל. trans Asiatic oil מכרה, לרוב במחירי הפסד, את מכליות הנפט, פיטרה עשרות עובדים וסגרה פעילויות ומשרדים בחו"ל. מה שהציל אותה מפשיטת רגל היה הסכם השלום עם מצרים מ־ 1979 , שבמסגרתו התחייבה מצרים למכור לישראל נפט בתמורה לאובדן בארות הנפט בסיני. הנפט המצרי, כ־ 1.5 מיליון טונות בממוצע בשנה, הגיע במכליות לאילת, משם הוזרם בצינור לאשקלון ואז הובל לבתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד.
כיום מגיע הנפט באמצעות מתווכים ממקורות שונים כמו אמירויות המפרץ ואפילו מאיראן, כפי שנחשף לפני כשלוש שנים על ידי ממשלת ארה"ב. זו הכניסה לרשימה השחורה שלה חברת מכליות מסינגפור שהייתה בבעלות חברת האחים עופר, לאחר שהתברר שמכליותיה טוענות נפט בנמל בנדר עבאס, ובכך הפרה את משטר העיצומים של ארה"ב. מי שנחלץ אז לעזרת האחים עופר היה באופן מפתיע האיש שינהל את המסע הבינלאומי של ישראל נגד תוכנית הגרעין של איראן והטיף להטלת עיצומים בינלאומיים קשים - ראש המוסד מאיר דגן. ב־ 1985 החלו האיראנים לגלות עניין מחודש ב־ trans Asiatic oil ופנו באמצעות עורכי דין באירופה בתביעה שהחברה תחזיר את החובות ל־ NIOC . החובות התחלקו לשלושה: חוב עקיף של חברות הדלק פז, סונול ודלק, שקנו נפט במישרין מחברת הנפט הלאומית של איראן ונאמד בערכים של שנת 1979 בכ־ 100 מיליון דולר; חוב ישיר של trans Asiatic oil , עקב הזרמת הנפט בצינור באשראי לשלושה חודשים, שנאמד אז ביותר מ־ 100 מיליון דולרים ומאז תפח ונאמד ב־ 2 מיליארד דולר; וחוב נוסף הנוגע לכספים שהיו בחשבונות בנקים משותפים.
איראן טענה שישראל השתלטה על רכושה ונכסיה של החברה. עם קבלת התביעות האיראניות הוחלט למנות ליועץ המשפטי של trans Asiatic oil את עו"ד אלחנן לנדאו, שהיה בעבר היועץ המשפטי של משרד האוצר והכיר היטב את הנושא. לאחר מותו החליף אותו שותפו, צבי ניקסון, שממשיך להיות היועץ המשפטי של החברה עד היום. הקו שגובש היה כי האחריות מוטלת על NIOC , משום שזו הסתלקה באופן חד־צדדי מכיבוד התחייבויותיה ל־ trans Asiatic oil , וגרמה לה לנזקים קשים. ישראל ניסתה להציע לאיראן לקיים דיונים על כל העסקים המשותפים של המדינות כדי להביא להתחשבנות ולקיזוז חובות. איראן סירבה ותבעה להחזיר את החוב בגין קשרי הנפט בלבד. משדחתה ישראל את הדרישה, הפעילה NIOC את הסעיפים שקבעו כי בעת מחלוקת יש להעביר את הסוגיה לבוררות. במרוצת השנים הוקמו כמה מנגנוני בוררות והתדיינויות משפטיות שהתנהלו בשווייץ, בבית המשפט הבינלאומי המסחרי בפריז והשלישי במדינה אירופית אחרת, כנראה הולנד.
לצד עורכי הדין לנדאו וניקסון הופעלו מטעם ישראל גם עורכי דין נוספים ובהם שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק. לאחר מותו הוכנס לתמונה עו"ד דורי קלגסבלד. כל עורכי הדין ובכירים באוצר, במשרד המשפטים, ובחברת קצא"א שהם שותפי סוד, חתומים על הצהרת סודיות מיוחדת וממלאים את פיהם מים. הגישה שאימצה ישראל מאז החלו הדיונים היא סחבת מכוונת. וזאת משום שהבינה שהבורר עלול לפסוק נגדה ויהיה עליה לשלם לאיראן מאות מיליוני אם לא מיליארדי שקלים. במשך שנים ישראל אף סירבה לשלם את חלקה במימון שכר הבוררים. רק לפני כמה שנים החלה החברה לשלם את חלקה בבוררויות. כמו כן, האשימה ישראל את איראן באחריות שילוחית למצב שנוצר, ועשתה הכל כדי שלא לשלם לה ולו אגורה אחת. הנהנים היחידים מהמצב הם עורכי הדין והבוררים, שמקבלים שכר טרחה נאה. מטעם איראן בבוררויות משמשים יועצים משפטיים שלה הפועלים באירופה, ובראש הבוררויות עומדים עורכי דין משווייץ. כבר לפני כעשור, לאחר כמעט 20 שנים של התדיינויות, קבע הבורר כי שלוש חברות הדלק הישראליות ישלמו לאיראן כמה עשרות מיליוני דולרים.
במקור תבעו האיראנים מאות מיליונים, אך הדרישה צומצמה לאחר שהתקבלו טענות החברות הישראליות כי נגרמו להן נזקים כבדים עקב התנהגות האיראנים. לא ידוע אם חברות הדלק הסכימו לשלם - ככל הנראה לא. במקביל נמשכה הבוררות בפריז ובשווייץ של trans Asiatic oil . הבורר השוויצרי מת לפני כמה שנים ובמקומו מונה אחר. לאחרונה חלה התפתחות מסוימת בפרשה כשהבורר קבע שיש צדק מסוים בטענת איראן, וכי יש לפצותה בסכום של כמה עשרות מיליוני דולרים. ישראל, שערערה על ההחלטה, אינה חייבת בשלב זה לשלם את הכסף. עם זאת, היא שילמה כמה מאות אלפי דולרים עבור הוצאות הבוררות. הדיונים צפויים להימשך. ב־ 2017 יפקע כאמור הזיכיון שניתן לקצא"א. לא ברור עדיין אם הממשלה תחליט להאריכו, ואם כן באילו תנאים.