דו קיום בסימן שאלה: "נכנסו, שמו ספרים בערימה ושרפו"

“מחיקת כתובות בפנים זה אומר שכל הצלמים רצים, ולילדים זה הגיע עד כאן”, הוא מסביר, “תבינו, בית הספר הזה עומד. אלה אנשים אמיתיים. אנחנו לא שוליים הזויים. איך אני יודע? כשאני מודיע שבחיפה נפתח בית ספר, נרשמים מאות יהודים וערבים. יש זרם בחברה הישראלית, שאולי לא מודעים אליו, אבל זה זרם של אנשים שרוצים לחיות יחד עד כדי כך שהם מבקשים קהילה משותפת”.


 

חמישה בתי ספר המעודדים דו-קיום קיימים בארץ: בירושלים, בחיפה, ביפו, בגליל, ובכפר קרע, אבל זה שבירושלים הוא הגדול ביותר. מתוך  1,200 תלמידים שלומדים בבתי הספר הללו ברחבי הארץ, 620 לומדים כאן, 60% מהם ערבים, אף שבקרב היהודים חלה בשנים האחרונות עלייה.

“כשהתחלנו, אמרו: ‘לא יהיה לכם  בית ספר, מקסימום תגיעו עד כיתה ו’’”, נזכר חאתם מטר, יו”ר ועד ההורים, שבתו לומדת בכיתה י”ב בבית הספר, “יש לנו כבר שלושה מחזורים שסיימו, והרביעי בדרך. אנחנו חיים במציאות שאם יש  בה אירוע חמור, מה אומרים? ‘נהרוג, ננצח’. אז כדאי שכבר נקלוט שבכוח לא נשיג דבר. הכי חשוב זה חינוך והידברות. כשאנחנו מחנכים לדו־קיום, זה הדבר הראשון במעלה.

מעודדים דו קיום. ילדים בדרך לבית הספר. צילום: אריאל בשור


 

“היו לנו שלוש פעמים פעולות של תג מחיר מחוץ לבית הספר”, מוסיף מטר, “כתובות על הקירות החיצוניים, אבל הפעם נחצה גבול רציני. נכנסו, שמו ספרים בערימה ושרפו. ספר חינוך בעיני הוא קודש הקודשים”. “כשהילדה שלי הייתה בת שנה, לקחתי חופש מהעבודה וחרשתי בחיפה את הגנים היהודיים והערביים ובסוף נפלתי על גן רוסי־ציוני”, מספר פאדי סווידן, הורה לילדה שעבר מחיפה לירושלים בגלל בית הספר, “היה שם דגל ישראל בכל פינה. הגננת אמרה: ‘אנחנו חוגגים את יום העצמאות’. הרגשתי שאני בסדרה ‘עבודה ערבית’.


אמרתי לה: ‘בסדר, ככה גדלנו’. כשהילדה הייתה בת  4 עברנו לגן של הכנסייה הפרוטסטנטית. היא ידעה את כל התפילות שאני ידעתי בגיל 13 . הם היו גן דתי, כמו גן חרדי. אמרנו שלא מתאים. חיפשנו וחיפשנו  עד שהגענו לכאן. משהו אחר. פה פתאום העניינים הסתדרו לבתי. “בחיפה, בבוקר, בתי הייתה בגן ערבי נוצרי ובצהריים בצהרון יהודי”, מוסיף סווידן, “כשבאנו להיפרד, לפני המעבר לירושלים, הזמנו את כולם לגן שעשועים גדול, ואנשים לא התערבבו. חיפה היא עיר של דו-קיום-בחומוס. פה זה אחרת. אנחנו נפגשים לארוחות ערב. זה לא מובן מאליו ולא פשוט, אבל לפחות אנשים פתוחים. שאלתי את החברים בחיפה: ‘מי היה מוכן לשלוח את ילדיו לבית ספר שמלמד חצי־חצי?’ איש לא אמר ‘אני’”.


 

סווידן פותח את הסלולרי ומציג תמונות של הכיתה השרופה. נראה שהמראות פגעו בתקוות שהוא מטפח. “שרת המשפטים ציפי לבני הייתה פה הבוקר וסיפרה שקיבלה את הסטירה כשקראה את דפי הפייסבוק אחרי חטיפת ורצח הנערים ורצח אבו חדיר. חיכיתי לשמוע את המילה והיא לא אמרה. אז צעקתי: ‘מסוכן, נכון?’. אז היא אמרה: ‘כן, זה מסוכן’. ראש ממשלה נרצח בגלל ההסתה הזו. נשיא המדינה הוא היחיד שממש אומר את הדברים כי אין לו מה להפסיד פוליטית. כתבנו לו מכתב לפני שבוע וחצי: ‘אנא, בוא וחבק את המוסד שלנו, אתה היחיד שיכול לעזור’. רציתי להוציא לו מכתב היום: ‘אמרתי לך’”.
 

“זה מה שיועיל?"


בית הספר הדו־לשוני שוכן בשכונת פת בבירה. מקום לא קל, שכבה סוציואקונומית שנלחמת על חייה מדי יום. המראה של מוסד לימודי מעורב מוציא מהתושבים לא מעט אמוציות. רק אתמול צעקה מקומית על אחת האמהות “מה פתאום היא שולחת את ילדיה לבית ספר ערבי”. כתובות כמו “מוות לערבים” כבר הופיעו בעבר, כאמור, על הקיר הסמוך לכניסה לבית הספר, שם נראים היטב אותות המחיקה. אומנם מקרה קיצוני כמו שריפת כיתה לא היה צפוי, אבל לפני שבועיים כבר רישתו את הסביבה במצלמות אבטחה.

ההצתה בבית הספר הדו לשוני. צילום: כבאות ירושלים



 נראה שהשריפה זעזעה רבים. משעות הבוקר אתמול הגיעו אל המקום המוני תומכים - מיישובי אשכול שבעוטף עזה, מבאר שבע ומהגליל. אילן לן הופיע עם בתו קיאנה והניח על הגדר שלט: “הגענו מחולון להגיד לכם שאתם לא לבד”. “אני פעיל דמיקולו, במיוחד בפייסבוק”, לן מעיד על עצמו, “אבל אני מבין את הפחד שאנשים נמצאים בו. הם מפחדים להגיב למה שקורה כאן. אני מקבל ים של קללות, וזה הופך לקיצוני מיום ליום. אז זה המינימום שאני יכול לעשות”.

בין הבאים בולט במיוחד ישראל אליסף, מארגון ההורים העירוני בירושלים, שהגיע למקום גם במוצאי שבת, מיד כששמע על האירוע, כדי להביע הזדהות עם הנפגעים. “כחברה, אם אנחנו לא יודעים להגיד את הדברים בצורה דמוקרטית וחוקית, זה כישלון”, הוא אומר נחרצות. “אני בחור דתי, ימני מאוד ולא מסכים עם הדו-קיום בצורה שבית הספר הדו־לשוני מציג. אני רואה את הדברים קצת אחרת, ועדיין לשרוף ספרים וכיתה של ילדים בכיתה א’ זה מה שיועיל? מה זה ישרת?”

 

“הילדים שלי גדלים בבית של סובלנות שבו מלמדים לכבד את האחר, גם אם הדעות שלו שונות. נחצו בתקופה האחרונה הרבה קווים אדומים, כמו הרצח בבית הכנסת, דברים נוראים שגורמים לך לחשוש”.

נהג ובכה

 

בבית הספר עשו מאמצים אדירים לנקות את הלכלוך ולתקן את הנזק. ניסו להבטיח שהכיתה השרופה תהיה כמו חדשה אחרי 24 שעות של עבודה, אמרו שאפילו לא יהיה ריח. המנכ”ל דיכטר, המתגורר בקיבוץ מענית שבשרון, מספר שבשבת האחרונה, כששמע על האירוע, נהג ובכה כל הדרך לירושלים, אבל שכנע את עצמו שזה הנתיב שבו צריך להמשיך. גם כשעמדנו אתמול מחוץ לבית הספר, ומנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך מאיר שמעוני ביקש להרגיע ואמר: “חשוב שתתחזקו את הרעיון שלכם”, לא היה בכך צורך.


דיכטר כבר היה משוכנע ששום דבר לא יעצור אותו. “אנחנו צריכים להקים עוד בית ספר ועוד בית ספר”, אמר למנהל המחוז, “לפחות בית ספר אחד, חדש, כל שנה. יש קיטוב וקיצוניות ושנאה וגזענות, ובמקביל אתה רואה את החבורה הזו ואת ההורים. איך אתה יכול לסרב להם? אתה יודע איזו רשימת המתנה יש לנו ביפו ובחיפה? משרד החינוך רואה את הבונבוניירה ורוצה עוד אחת כזו”.

 

“אני רואה מה קורה, ועל אחת כמה וכמה. יהיו עוד הרבה בתי ספר כאלה. למה שיפחדו? מפחדים ללכת לבית הכנסת מאז הפיגוע בהר נוף? בית ספר זה כמו בית כנסת, צריך ללכת. תסתכל איזו נקודת חיבור נדירה יש כאן.