ביקורת טלווזיה: מחוברים+ מסירה את הכפפות

"מחוברים+", הוט 3, הוט vod

אתם תצפו ב"מחוברים+". היא תופסת. תהרגו אותי אם אני מבין, גם אחרי כמה סיבובים קודמים של מחוברים, גם אחרי שנים של צפייה בטלוויזיה המסחרית, מה מביא אנשים לחשוף ככה את התחת שלהם מול מצלמות. 

אולי הכסף מספיק טוב, אולי הצורך בחשיפה אצל טיפוסים מסוימים משגע אותם. באופן אישי, תציעו לי כל סכום, אני לא מתקרב למצלמה. אבל מה - גינה גדולה יש לאלוהים, ככה סבתא שלי המנוחה הייתה אומרת, והיא מלאה בחיות מכל הסוגים.

וככה אסייג, למשל, בנקודת הזמן בחייו בו אשתו מודיעה לו (בצעקות) בנמל התעופה באנגליה שהיא נפרדת ממנו, אחרי שאמו הודיעה לו שאינה רוצה קשר איתו, לא מאבד את הצפון המקצועי ולא שוכח להשאיר את המצלמה פועלת. 

ואי אפשר כאן להימנע מהמחשבה שאולי מערכת "מחוברים+" מתגמלת בבונוסים מיוחדים על כל רגע מחורבן בחיים שמצלמת המשתתף מביאה. ואולי המספריים הדיגיטליים של העורך עמי טיר קוצצים את רגעי החום והחיבה שבוודאי היו מפוזרים פה ושם בבית אסייג. ובכל אופן, גם אם השם היה משתנה מ"מחוברים+" ל"כביסה מלוכלכת+", בוודאי לא היה כאן חטא גדול מדי לסדרה.

ועל כן היו מוכנים, מי שעוד לא צפה בפרק מהסדרה - "מחוברים+" הולכת ישר אל סיר הלחץ של החיים: נישואים מתפרקים, אם נוטשת, חוסר בכסף, פחדים לפני לידה. היא מתגוררת בתל אביב. גם כשהיא בקדימה שבשרון, גם במנצ'סטר שבאנגליה, היא תקועה בתל אביב. 

לא משתתפים בה, נגיד, משה וברכה מנתיבות, אף על פי שמקור יודע דבר הדליף לי שגם בעיירות הפיתוח למדו כבר להפעיל מצלמת וידיאו. גם בגזרת התעסוקה היא מעניקה עדיפות ברורה לאנשי בידור ומדיה. 

הכניסה למשתתפים מעל גיל 40 אסורה בהחלט. כזאת היא הנגלה הנוכחית של "מחוברים". אפורה, מצומצמת, קמצנית, מרירה, ואתם תצפו בה. ועוד איך.

לא הייתה לי סיבה לכתוב על שפ גורדון. בהוליווד של מאחורי הקלעים הוא מוכר אבל בארץ הוא לא ידוע. עם זאת, המידע עליו היה מסקרן. תותח על בניהול אישי של כוכבים, רווק הולל, בן זוגה לשעבר של שרון סטון, התחיל את דרכו כספק סמים של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין נ"ע, ואפילו היה אמרגן של הפינק פלויד למשך תעשה ימים תמימים, ועל כל אלה גם יהודי. העם היהודי צריך טיפוסים כאלה, מין משב רוח קל דעת ושלילי ביומיום הקודר. אז הלכתי על שפ גורדון.

"סופרמענטש - אגדת שפ גורדון" מתחיל מצוין. מייקל דגלאס מספר על חברו שפ שגר בבית על החוף בהוואי, טיפוס שחושב עם מה שיש לו בין הרגליים ופחות עם מה שמונח לו על הכתפיים.

והצופה מתרווח על הכורסה ומחכה לראות שלל כוכבניות שעברו בבית בהוואי, אלא שאז מתייצבת מול המצלמה שורה אורכה ארוכה של סטארים, פחות או יותר, כדי לספר איזה בחור נהדר הוא שפ, כמה הוא מנהל גדול, ואיזה חבר מצוין שנותן כתף לבכות עליה הוא ואיזה מארח מדרגה ראשונה, שלא לדבר על כישורי הבישול שלו, ואיזה בחור טוב וכיו"ב.

כאן בדיוק הסרט מקבל תפנית מרגיזה. התחלנו עם בחור שחושב עם מה שיש לו בין הרגליים והנה מורחים אותנו בסיפורי בחור טוב. כבר שנים מעצבנים אותי סרטי הצפיחית בדבש האלה - האמריקאים בדרך כלל - שמומחים לא ידועים מוכרים בהם את הגיבור לצופה עטוף בצלופן ופרחים מפלסטיק.

 כבר שנים אני מחכה ולא מקבל דיוקן אמיתי של איזה שפ גורדון, או מייקל דגלאס, או מוישה גרויס, סרט שיספר לי לא רק כמה הוא בחור טוב אלא איזה קמצן ומנוול ורשע הוא, שלא רק שאינו עוזר לקשישים לעבור את הכביש, אלא גם מפריע להם בכוונה להגיע למחוז חפצם - או בקיצור, את האמת.

וככה, שוב מאוכזב, אני מתכוון לנטוש את האגדה המתוקה על שפ גורדון, אלא שרגע לפני שאני פותח את הכונן ומתכוון להשליך את הדיסק לבית הקברות לדיסקים בפח האשפה תחת שולחן העבודה שלי, מתייצב שפ גורדון עצמו מול המצלמה ומתחיל לספר בגוף ראשון את הסיפור שלו. ואחרי כמה דקות של צפייה והקשבה נשכחות ממני לגמרי כל מחשבות הנטישה ובלי להרגיש אני נכבש בסיפורו ובאישיותו של שפ הנ"ל.

שמות כג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין ואליס קופר ובלונדי וג'יפסי קינגס נזרקים לחלל ואט אט אתה תופס שהבנאדם היה שם, ממש היה שם באותם ימים היסטוריים של בוא הרוק האמריקאי לעולם, וניהל אותם וגם סיפק להם סמים ממזוודה שנשא איתו, ובאמת פגש את שרון סטון במסיבה בטירה קסומה ואחר כך לא הרפו זה מזה שנתיים, ואיך שהוא עכשיו, עם כל הצלחתו והמיליונים שעשה בדרך, חי חסר משפחה בבדידות מדכדכת בביתו הקסום במאווי. וככה עוברת שעה של סרט בלי להרגיש. שווה. שווה לראות.

הנה מה שאומר, פחות או יותר, דף המידע שנחת אצלי על הסרט "אל טרוקו", זוכה מענק ברנשטיין בפסטיבל ירושלים 2014: קרלוס, תושב ארגנטינה, תיעד בצילומי סטילס ו-וידיאו באובססיביות את חיי משפחתו. 

כריסטינה, אשתו, נאלצה בעל כורחה לשתף פעולה עד קריסת המשפחה, שהובילה גם לניסיון התאבדות מצידה. כשבגרה בתם, ססיליה לוינזון, יוצרת הסרט, עלתה לישראל. בארץ למדה בבית ספר לקולנוע וכפרויקט דוקומנטרי לשנה רביעית לקחה מצלמה וטסה לארגנטינה לפענח את הסיפור המשפחתי. סוף דף מידע.

אם התיישבתם מול הסרט, הכינו לעצמכם הרבה סבלנות. תזדקקו לה. המצלמה של ססיליה חולפת בצד חייה של משפחתה - אגב דיון אמנותי קלוש על נוכחותה התמידית של המצלמה ותפקידה כמייצרת זיכרון - כמעט מבלי לייצר בעצמה רגעים ותמונות של עוצמה. 

החלטותיה האמנותיות מעוררות לעיתים תמיהה של ממש. תקריב כפות רגליה של האם הישנה אינו ולא יכול להיות יותר מתקריב כפות רגליה של האם הישנה. גם אם תקריב כפות הרגליים - המתמשך לאורך כמה וכמה שניות - אמור לסמל את המרדף הבלתי פוסק של המצלמה אחר המצולם, אירוע ויזואלי משעמם הוא עדיין אירוע ויזואלי משעמם. 

כך גם תמונת פניה השותקות של האם. כך גם בשעה שהיא אוחזת בידיה את ססיליה הקטנה ביום הולדתה - הן עדיין תמונות דהויות שאינן חורגות ממסך מפוהק ושטוח. גם מתן השם לסרט - הטריק - שמטרתו לכאורה לדרבן את הצופה לייצר איזו נקודת השקפה אישית היא בלשון עדינה, קלושה. אפקט דומה, סביר להניח מעניין יותר, ניתן להשיג בצפייה בכל ערוץ אחר.