אבו מאזן הוא אחד האישים המרתקים מנקודת מבט תקשורתית ופוליטית, ותדמיתו שונה לחלוטין מאישיותו.
רבים בפוליטיקה ואפילו במערכות הביטחון של ישראל רואים בו "פרטנר למשא-ומתן," "מנהיג מתון," ואדם שיכול לייצב את המערכת הפוליטית הפלסטינית ולבנות חברה אזרחית מתונה. הבעיה היא כי בכל פרמטר התנהגותי וניתוח אופרטיבי מתגלה תופעה אישיותית שונה במהותה. ללא כחל ושרק וללא הצטעצעויות, קיים פער עמוק בין התדמית לאישיות.
אבו מאזן הוא אנטישמי מכחיש שואה. הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה, וספרו: "הפרצוף האחר: קשרים הסודיים בין התנועה הציונית לתנועה הנאצית." בכריכת הספר קיים איור של שתי קסדות עם הסמלים: צלב-קרס ומגן-דוד. הטענה של אבו מאזן, כפי שמוצגת ומפורטת בספרו, כי לא היתה השמדה שיטתית של היהודים ולא היו מחנות השמדה מאורגנים. נהרגו בסך-הכל כ-800 אלף יהודים, כמו שנהרגו תושבים עמים אחרים במהלך המלחמה. יתר על כן, ואבו מאזן לא מוצא כאן סתירה, התקיימו קשרים סודיים בין התנועה הציונית להנהגה הנאצית, על-פיהם ההנהגה הציונית בקשה מהנאצים להרוג יהודים באירופה, כדי שתהיה עילה להנהגה הציונית לתבוע בעלות על "הטריטוריה של פלסטין" השייכת לעם הפלסטיני.
לבסוף, לדברים האנטישמיים הללו של מכחיש השואה, מוסיף אבו מאזן בשקרים מחרידים, כי לפני 1948 חי ב'פלסטין" עם 'פלסטיני' פורח ומשגשג, שהייתה לו מדינה, והוא ישב על אדמתו בבטחה. עקב מה שקרה באירופה, המדינות החליטו לטפל בבעיה המצפונית שלהם, והחליטו להקים ליהודים מדינה על אדמתם של הפלסטינים. היהודים המהגרים שהגיעו, חיסלו את הישות הפלסטינית, בשואה שגרמו 'לעם הפלסטיני' האומלל, והיתר נעקרו מארצם. לפי אבו מאזן, העם הפלסטיני הוא זה אשר עבר שואה, והוא עם של פליטים עקורים.
במעבר מהרמה האדאולוגית לרמה הפוליטית, אבו מאזן איננו מכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית. לישראל אין לגיטימיות כמדינה וכעם. זו אולי התופעה החשובה ביותר לדיון. זו לא טעות, ולא הצהרה חד-פעמית. אבו מאזן התייחס לנושא זה מאות פעמים בעשור האחרון בהתבטאות מזעזעת ובלתי נסבלת: "אני לעולם לא אכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי." הוא לא מכיר בעם היהודי כעם (ראו למשל סעיפי "האמנה הלאומית הפלסטינית") והוא לא מכיר במדינת ישראל, באיזה גבולות שתהיינה, גם לא במטר מרובע אחד, כמדינה יהודית. כעת, אם מישהו לא מכיר לא במדינת ישראל ולא בעם ישראל - על מה מנהלים משא ומתן? אם אין הכרה בלגיטימיות של צד אחד, אילו סוגיות עומדות על סדר היום עם הצד השני? זהו דבר מהותי שאותו מעטים בינינו מפנימים ומבינים עד כמה הוא קריטי. לצערנו, פוליטיקאים ציניים וחסרי ערכים מוסר, מתעלמים, מכחישים, ודוחים באמירות מאוסות, כמו: "אז הוא אמר...".
כאשר מדברים על משא ומתן מיד עולה סוגיית "הכיבוש." נושא העומד במוקד סדר היום הציבורי מאז 1967, והוא החם, האלים והברוטאלי ביותר בפוליטיקה הפנימית בישראל. אין נושא החוצה יותר את גבולות החברה בישראל מאשר ה"כיבוש." כיצד עלתה המילה הזאת לדיון בציבור הישראלי זה נושא למחקר מרתק. המציאות היא כפולה: "השטחים" ש"נכבשו" במלחמת ששת הימים היו שטחים כבושים על-ידי ירדן ומצרים מאז מלחמת 1948. ירדן ספחה את יהודה ושומרון באפריל 1950, לאחר "בקשת" נכבדי התושבים בדצמבר 1949, ואילו מצרים השאירה בעזה את המשטר המנדטורי תוך עוצר לילה קבוע על תושבי עזה שנמשך עד 1967. מצרים וירדן מעולם לא היו רלבנטיות לעניין ה"שטחים." לעומתן, התושבים המקומיים בתקופת המנדט לא הגדירו עצמם כעם או כאומה, אלא כתושבי סוריה, בהיותם שייכים לתחום הגיאוגרפי הנקרא "סוריה הדרומית." פלסטיניות כאומה, צמחה מאוחר יותר, בעיקר ודווקא עקב ה"כיבוש" הישראלי, בחלקו לאחר מלחמת 1948, ובאופן מוחלט לאחר מלחמת 1967. מכאן האבסורד המופרע: עם שזה מקרוב הגדיר את עצמו, ולא ראה עצמו כבעל הטריטוריה הזאת, איננו מכיר ודוחה מכל וכל את הלגיטימיות של העם העתיק בהיסטוריה, שישב ושב לאדמתו.
זאת יש לדעת: כאשר הפלסטינים והנהגתם אומרים "כיבוש," הם לעולם לא מתכוונים לגבולות 1967. מבחינתם הסוגיה ברורה לחלוטין. ה"כיבוש" הוא של מלחמת 1948. וכאשר יישאלו ישיבו. אך המנהיגות הפלסטינית בכוונה תחילה משאירה את הנושא בעמימות: יש "כיבוש" ואותו צריך לסיים, וכך היא מותירה בוקה ומבולקה בחברה הישראלית. ניתוח הוויכוחים בישראל אודות ה"כיבוש" מגלה כמה צדדים מרתקים: תמימים גמורים, נבערים גמורים, טיפשים גמורים, ורשעים גמורים. התמימים, הנבערים, והטיפשים הם הרוב המוחלט וכולם נמצאים בתוך הציונות. הם אינם יודעים, הם לא למדו ולא חקרו. הם צריכים לדעת.
את הרשעים הגמורים, אלה האנטי-ציונים, גם האיחוד האירופאי קובע אנטי-ציונות היא אנטישמיות, נמצא בעיקר באקדמיה ובקרב אנשי הבוהמה של התיאטרון והסרטים, וחלקם בתקשורת. ביניהם נמצא גם עשרות ארגונים ועמותות של "זכויות אדם," בפועל הכוח המרכזי של הפלסטינים לעיצוב החברה הישראלית. זו הסוגיה העיקרית, האקוטית בכל נושא "ההסדר במזרח התיכון:" אי ההכרה הפלסטינית בזכות קיומה של מדינת ישראל ובלגיטימיות שלה על איזושהי טריטוריה. הכל שלהם, ולא פחות מאשר הכל. בעבר מילת המפתח שלהם היתה "אבדן," לעולם לא; כיום מילת המפתח היא "בשלבים." אך המטרה היא אותה מטרה: חיסול מדינת ישראל. פעם באקט חד-פעמי, היום בשלבים.
צריך לקבוע באופן נחרץ: משא ומתן יתקיים רק כאשר תהיה הכרה מוחלטת בלגיטימיות של הצדדים: העם היהודי, בעל הזכות המוחלטת על הארץ מוכן להתפשר עם העם הפלסטיני, אך ורק בתנאי לשלום מוחלט ומלא וללא כל תנאים, תוך אחריות מוחלטת של ההנהגה הפלסטינית. ההנהגה, כל הנהגה חייבת לקבל אחריות, תרתי-משמע, על הסכמתה להסדר שלום, ללא תירוצים. אם אבו מאזן מוכן לקבל זאת, שיכריז על כך באופן ברור וגלוי. ללא פלפולי-מלים. אך "אף אחד לא קם."
היבט נוסף המגלה את אישיותו של אבו מאזן, כי הוא מעולם לא התייחס לנוסחה שבה משתמשים יהודים תמימים ובעלי רצון טוב כמו גם טיפשים גמורים, כבסיס להסדר מדיני: "שתי מדינות לשני העמים." המשפט בו הוא משתמש הינו: "פתרון שתי המדינות." וזה סיפק את הצד הישראלי. אך ניתוח של דבריו, והוא אמר זאת פעמים רבות, כי ב"פתרון שתי המדינות" לא מדובר במדינת ישראל ומדינת פלסטין, אלא במדינה פלסטינית ומדינה רב-לאומית. לא מדינה יהודית, ולא סמלים יהודיים ולא לאומיות יהודית. מדינה רב לאומית, שאם יהיו יהודים שירצו לחיות בה כמיעוט, הם יקבלו את היחס שמקבלים יתר המיעוטים במזרח-התיכון על-ידי האסלאם הרצחני. נא לבדוק, בהמשך לסעיף הקודם: ישראל כמדינה יהודית-ציונית איננה קיימת במחשבתו. אך בישראל ממשיכים לשחק את משחק השקר של משא-ומתן, וכי אבו מאזן יבוא לשולחן המשא-ומתן ויקיים הסדרים מדיניים. זה מבטא עיוורון מנטאלי ומצעד איוולת. אבו מאזן לא יעשה זאת. הנה האתגר לכל מי שחושב אחרת.
מעבר לכך קיימת סוגיה חשובה יותר מאלה שהועלו עד עתה. ניתוח נכון של מדיניותו מראה כי אבו מאזן מסוכן לישראל יותר מחמא"ס וגם ממדינת החליפות האסלאמית. מדוע אבו מאזן מסוכן יותר? משום שהוא אפקטיבי ומצליח במטרה ששם לעצמו לחסל את מדינת ישראל באמצעים אחרים. אבו מאזן הבין מזמן כי דרך הטרור והאלימות הישירה נגד ישראל לא מצליחה. הוא אמנם נגד פעולות הטרור, אך נא לא לטעות: לא עקב אי-מוסריותו כלוחמה בלתי אנושית, אלא משום שהוא לא אפקטיבי לפלסטינים ודווקא מחזק את ישראל. כלומר, תפישתו את הטרור היא אינסטרומנטלית. ההוכחה: הוא אבי אבות האתנפאדה האחרונה מאוקטובר 2015, "אנתפאדת האבנים והסכינים."
נאומו המפורסם: אנו מוקירים ומצדיעים למוראבטון [הלוחמים בחזית האסלאם נגד הכופרים]... אנו מברכים על כל טיפת דם שנשפכה למען ירושלים, שהוא דם טהור, שנשפך למען אללה. כל שהיד יגיע ישירות לגן עדן, וכל מי שנפצע יקבל את גמולו מאללה...היהודים הם זוהמה. הם מחללים ומכתימים את ירושלים... אנו לא נרשה לרגליהם המזוהמות של היהודים לחלל את מקומותינו הקדושים... אל-אקצא היא שלנו לעד... אין להם שום זכות שם... נאום זה שודר בתקשורת הפלסטינית 19 פעמים תוך שלושה ימים, והוא היה התמריץ וההנעה לפתיחת אנתפאדת האבנים שהתפתחה לאנתפאדת הסכינים, שמתפתחת לאנתפאדת הנשק הקל... האנלוגיה של דברי אבו מאזן ברורה: דבריו האחרונים של מוחמד לפני מותו היו בנוסח דומה: אסור לאפשר ליהודים לחיות על האדמה האסלאמית הקדושה בחג'אז.
אחרי שביצע ביהודים טיהור אתני במדיניות אפרטהייד (חיסול וסילוק שלושת השבטים היהודים), אין ליהודים זכות קיום בכלל. כאשר אבו מאזן נשא את נאומו, הוא דיבר אל כל פלסטיני ומוסלמי, שיש לו זיקה ברורה להערצה מוחלטת של מוחמד. הם הבינו את המסר ויוצאים לרחובות עם הסכינים ומטעני הצד ובקבוקי התבערה.
אז מה מאפיין את גישתו של אבו מאזן? בעצות טובות שקיבל מהאנטישמים היהודים, הוא פועל דרך המערכת הבינלאומית במטרה מוצהרת של דמוניזציה ודה-הומניזציה של ישראל כעם וכמדינה. המסר: ישראל היא כמו דרום-אפריקה, מדינת אפרטהייד גזענית. על הסיסמא הזאת הוא חזר מאות פעמים. לרשותו עומדים אנשי ה-BDS שברובם יהודים המה. המטרה ברורה: כשם שדרום אפריקה חוסלה באמצעות בידוד והחרמה של המערכת הבינלאומית, כך ישראל תיעלם מעל פני האדמה. מבחינתו, זה המסר המנצח. אנתפאדת האבנים והסכינים היא אמצעי טוב, אך רק שלב קטן באסטרטגיה הגדולה: תשועת הפלסטינים תבוא על-פי הדגם של דרום-אפריקה. לכן יש להרבות להשתמש במלים "אפרטהייד," "מדינה גזענית," ובסיוע חבריו היהודים האנטישמיים להוכיח כי אלה אינם דברים בעלמא. הרי ההוכחה שלו אם יאשימו אותו בשקרים ובהגזמה: אפילו חבריו היהודים מעולם "התרבות" והאקדמיה בישראל אומרים זאת.
אכן, אבו מאזן תמיד היה הקיצוני ביותר במחנה הפלסטיני. ראו עדותו של דניס רוס בשיחות קמפ-דייויד 2, עם ברק כראש הממשלה. ראו הוויתורים המופלגים של ברק לפני הבחירות ב-2001. ראו הוויתורים המופרעים של אולמרט ב-2009; ראו שיחותיה העקרות של ציפי לבני עם צאאב ערקאת (אחד השקרנים הגדולים ביותר בהיסטוריה, שגבלס יכול היה לקבל ממנו כמה שיעורים). הבעיה היא כי אבו מאזן מעולם לא הסתיר את דעותיו וכוונותיו, רק לנו נוח היה לשהות בעיוורון מנטאלי ולהמשיך ולהאמין בו, כאילו החלופה שלו מסוכנת יותר.
ובכן, צריך לקבוע: במבחן האפקטיביות, כל חלופה מתונה יותר מאבו מאזן. אכן, מעמדה הבינלאומי של ישראל נחלש יותר, בהדגשת היותה "מדינת אפרטהייד גזענית." ואילו ישראל ממשיכה לשחק ב"נדמה לי" כאילו מדובר בהסדרים, ובמשא-ומתן, ובהסכמים ברי-קיימא.
כדי ללמוד עד כמה החבורה הזאת מתוחכמת, יש לקרוא את דברי התעמולה של צאאב ערקאת במושב האו"מ בספטמבר 2015, לאחר דבריו הנוראיים של אובמה, התועמלן המוסלמי, על הבמה שם ("מי שקושר בין האסלאם לבין טרור הוא טיפש גמור."). עריקאת קבע: "מי שסבור כי ניתן לפתור את האלימות המתחוללת במדינות המזרח-התיכון ללא פתרון הסוגיה הפלסטינית, טועה מטעה. פתרון הבעיה הפלסטינית הוא הבסיס לשקט וסדר בכל המזרח-התיכון." אתם מבינים? כך מתעמלים ומשמרים את הנושא הפלסטיני במוקד. אחת הסיבות המרכזיות לסבב האלימות הנוכחי בירושלים הוא החשש הפלסטיני כי ישכחו אותם לאור הבעיות הרבות במזרח התיכון והתעסקות אירופה ב"פליטים." הפלסטינים חוששים כי הזרם הכספי של המיליארדים שהולך אליהם, כפרזיטים מושלמים, עלול להיפסק. מאחר והר-הבית מהווה מוקד סוציאליזציה ואינדוקטרינציה אסלאמית כלל עולמית, הפלסטינים יזמו משבר חריף תוך מתן הצהרות כי "הר-הבית בסכנה." הפלסטינים רוצים לשמר ואף לחזק את מעמדם, ולכן לא החורף האסלאמי השבטי והאנרכי (הקרוי בטעות נוראה "אביב ערבי"), ולא הפליטים הסורים, שמעולם לא היו פליטים ורובם ככולם אינם סורים, ובכללותם אינם מסכנים ואומללים, כל אלה לא יעצרו את מסע הניצחון של הפלסטינים הפרזיטים המושלמים, ושל אבו מאזן, אבי אבות הטומאה, להביא לחיסול ישראל.
מכאן, אסור שאבו מאזן יזכה לניצחון. אסור להעניק לו מחוות, אסור לשחרר רוצחים מתועבים (הקרויים בתקשורת "אסירים"), אסור לוותר על שטחים. הוא משתף פעולה עם ישראל רק בהקשר של החלשת חמא"ס ביהודה ושומרון. בפועל, אבו מאזן חי וקיים בשלטון על קנה התותחים של ישראל. אך במקום להודות לישראל, כמו עקרב, הוא פועל לחיסול ישראל. אבו מאזן הוא הסכנה לקיומה של מדינת ישראל. עם חמא"ס ודח'א אנו יכולים להתמודד ולנצח, אם רק נרצה באמת. עם הדמוניזציה והדה-הומניזציה של ישראל במערכת הבינלאומית, לא התחלנו אפילו לגרד תחילתו של מענה אסטרטגי פרו-אקטיבי אפקטיבי. זה מחייב הבנת מקומו האמיתי של אבו מאזן במציאות הקיומית של ישראל. מדינת ישראל מפתחת צבא חזק ויכולות צבאיות אדירות אשר מאפשרות לה להתמודד עם כל איום צבאי בזמן הנראה לעין. אך, חושש אני, כי אם לא נבין את האסטרטגיה האפקטיבית של אבו מאזן, היא עלולה להיעלם כישות מדינית מכיוון אחר לחלוטין.