לנס היא עיר קטנה בצפון צרפת. מה עיר? עיירה. 32 אלף תושבים, תחנת רכבת פצפונת, שום דבר לספר עליו הביתה. עכשיו יצאתם מהתחנה, פניתם שמאלה, בערך הליכה של קילומטר, אולי אפילו פחות. מולכם ניצבת כעת האטרקציה המרכזית באזור: אצטדיון הכדורגל פליקס בולאר, שיכול להכיל 35 אלף אוהדים, יותר מאוכלוסיית העיר כולה. ולמה ההקדמה הארוכה? כי ביום חמישי הבונבוניירה הקומפקטית תארח את המשחק הטעון בין אנגליה לוויילס, ומי שחשב שרוסיה זו חבית חומר נפץ, שיחשוב פעמיים.



הוולשים הם עם חביב מאוד, אבל אחת הפירמות הגדולות בענף החוליגניזם הבריטי מגיעה מאוהדי קרדיף סיטי, שידועים בכינוי הגנאי "שיפ שאגרס". לא נעים, אבל נספר לכם ברמז שמדובר במבצעי מעשים מגונים בכבשים. כשקרדיף, למשל, מגיעה ללונדון כדי לפגוש את מילוול, כל צמרת המשטרה נכנסת להיכון.



עכשיו לנס היא לא כמו מארסיי הרחוקה. היא ממש מעבר לתעלה. כאן כולה צריך מעבורת ונסיעה קצרה ואתם באצטדיון. אני מקווה שאני טועה, אבל האירועים האלימים שלשום יכולים להצית את כל השדים הישנים שמהם הבריטים חוששים. כל הטיפוסים שכבר שנים לא מסוגלים לצאת מהאי בגלל אותם ימים פרועים עלולים לקפוץ לביקור, ואז גיהינום עלול להשתחרר ברחובות העיר השלווה.



בלנס יש מרכז שהופך במהלך הטורניר לבר ארוך שמציע בירות בזול. אותם בעלי עסקים יודעים שהשבוע הם יכולים לעשות קופה של שנה. השאלה היא כמה זה יכול לתדלק את המסיבה הפרועה, ואיזה מחיר הם ישלמו? לנס כבר זכתה פעם לביקור טראומטי. במונדיאל 1998 חוליגנים גרמנים תקפו שוטר לפני משחק בין גרמניה ליוגוסלביה, הבחור המסכן נכנס לקומה. את אותו אירוע אף צרפתי לא שוכח.



האנגלים יכולים להתנהג יפה. ראיתי אותם בלא מעט טורנירים שותים, אבל שומרים על צלם אנוש. הם יכולים לסיים אליפות עם מעט מאוד עצורים, אבל איך שהיורו הזה החל מבחינתם, פחד אלוהים איך הוא יסתיים. היום (שני) ייערך בסן דני המשחק בין שוודיה לאירלנד. אני מקווה שאני לא פותח פה לשטן, אבל מניסיון אישי מדובר בשניים מהקהלים הטובים בעולם. מעודדים, ספורטיביים. אתמול פגשתי ליד המזרקה בסן מישל את שון מקגינס, שהגיע מדאבלין במיוחד למשחק. שאלתי איך הם כל כך שונים מהאנגלים. דם רע זורם בין שני העמים, לכן התשובה לא הפתיעה. "איך אתה משווה? הם חיות".



אני זוכר שיצא לי לפגוש את האירים אחרי שהפסידו לספרד בפנדלים בשמינית גמר גביע העולם ב־2002. הם לא נסעו אז לפריז, אלא הרחיקו עד לדרום קוריאה. לא מאות, אלפים. אז באוטובוס, בחזרה מהמשחק, כשכולם קרועים מעצב, אחד מהם החל לשיר "תמיד תסתכל על הצד השמח של החיים" של מונטי פייתון, והשאר הצטרפו אליו לשירה אדירה. איזו גישה, איזה כיף. כדאי שיספרו את זה לכל העולם.