1. ללמוד לומר “לא רוצה". אני אדם מרצה. בת בכורה קלאסית, כזו שרוצה שיאהבו אותה, שרוצה שיגידו: “היא כזו נחמדה!". רק היושב במרומים ואני יודעים כמה פעמים עשיתי דברים שאני ממש לא רוצה לעשות. כשאת רוצה שיחבבו אותך, באמת לא משנה מי ומה עומד מולך.
בשבוע שעבר זה קרה. העיניים שלי בהקו. “מה קרה אמא?", שאל אותי י' הקטן. עניתי לו שמישהו ביקש ממני משהו וסירבתי. “אז למה את שמחה כל כך?", שאל. “הרי הוא מאוכזב עכשיו". כל האורות האדומים האמהיים שלי הבהבו. ייתכן שאני מגדלת את הדור המי־יודע־כמה למסורת הריצוי המשפחתית הקיצונית שלנו. “אתה יודע מה, בוא נשאל אותו", הצעתי. התקשרתי אל המסורב ושאלתי מה שלומו. “מצוין", ענה. “מצאתי פתרון אחר. איזה כיף שאמרת ‘לא'. בחיים לא שמעתי אותך אומרת ‘לא'".
2. לברור מילים. אחת העצות הטובות ביותר שאמא שלי נתנה לי היא לספור עד עשר לפני שאני עונה. מובן שעם השנים מצאתי דרכים עוקפות, ואין כמוני זריזה בספירה עד עשר, אולי אפילו יותר מלהגיד את האל"ף־בי"ת כשמשחקים “ארץ עיר" כדי להגיע ליו"ד, האות הכי ידידותית במשחק. ובכל זאת: לא כל דבר שיש לכם לומר מוכרח לראות אור. בקיצור: סתמו. וכך כתבה המשוררת המופלאה ויסלבה שימבורסקה בשירה “כף היד" (והדבר תקף גם לגבי הלשון): עשרים ושבע עצמות,/ שלושים וחמישה שרירים,/ קרוב לאלפיים תאי עצבים/ יש בכל כרית של אצבעותינו החמש./ הרי זה די והותר,/ כדי לכתוב את ‘מיין קמפף'/ או את ‘פו הדוב'".
3. לשנן: “אז אמר". כן, נכון, העולם נברא במאמרות, וכמו שנברא כך יוכל להיחרב בגללן. ובכל זאת: לפעמים אנשים אומרים או כותבים משהו. סתם משהו. המטען שלו, כשהוא נאמר או נכתב, יכול להיות סתמי, כמו ענן נוצה חולף. אם נחזור על המשהו הזה או ניתן לו הד, משקלו יגדל. להגיד ולחשוב “אז אמר", או “אז אמרה" זה פתרון טוב. לא כל דבר ראוי להתייחסות. לא כל דבר דורש דיון מעמיק או ויכוח.
4. לזכור שלא הכל חייב לקרות כאן ועכשיו. לא צריך לדעת מי חיפש אותי בזמן אמת. אני לא מד"א ולא מוקד 106. לא רוצה אפליקציות שמזהות לי את המחייג לפני שהוא בכלל יודע שהתכוון לחייג אלי (“לחייג" זה פועל מקסים. חבל שאין יותר חוגות בעולם). לא רוצה אפליקציות שמדווחות לי מתי זה שהתקשרתי אליו סיים את השיחה. לא רוצה כאן ועכשיו. לא רוצה. הכל סובל דיחוי. חלק יותר, חלק פחות, אבל בחייכם, תשחררו קצת.
5. לעמוד מאחורי מה שיש לומר. מחוץ לתחום: מכתבים אנונימיים, דואר מכתובת דוא"ל בדויה או מסרון בעילום שם דרך אפליקציה שהמציאו אנשים דוחים וטיפשים או כל נגזרת של מעשה שמראה שאולי יש להם מה לומר, אבל הם לא לוקחים עליו אחריות. אחרת רוחה של אמא, זו אני, תרדוף אותם גם כאשר תגיע ל־120. וזה, יודע כל מי שפגש אי פעם רוח, לא דבר נעים בכלל.
עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (בן 11)
אני לא זוכר את התקופה שהייתי זוחל, אבל יש תמונות שמוכיחות שזה נכון. כמה מצחיק שבעלי חיים אחרים נולדים ומיד מתחילים ללכת, ורק לבני אדם, שחושבים שהם הכי חכמים, זה לוקח יותר משנה! למה נזכרתי? בגלל משחק התפתחות בשם “תפוס את הסרטן" שאמור לעודד זחילה אצל תינוקות בני חצי שנה ומעלה. איך? ככה: לוחצים על כפתור ההפעלה, והסרטן, כמו סרטן, נע לצדדים. כשהוא מגיע למכשול כלשהו, הוא מתחיל לנוע לצד השני. כשהוא זז, הוא משמיע צלילים, ואני חייב להגיד שהרעיון נחמד, אבל אם לא רוצים לראות גם הורים ואחים זוחלים על הרצפה מעצבים, כדאי שיפסיקו לתכנן משחקים לפעוטות עם צלילים כאלה רעשניים.
“תפוס את הסרטן" של ליטל טייקס, יבוא ושיווק: צעצועי אילנית, מחיר: 100 שקלים, להשיג ברשתות ובחנויות הצעצועים
המלצת תרבות
מה לוקחים לטיול בשכונה, במושב הקרוב, בפרדס, בחוף הים ובמדבר? מה נראה בכל אחד מהמקומות האלה? האם כל טיול דורש היערכות מיוחדת או שאולי אפשר ליהנות מההיצע שמתחת לחלון? ספר מתוק להפליא, “יצאנו לטייל", משיב על השאלות הללו ומציע פעילויות היכרות עם יצירות של לוין קיפניס, לאה גולדברג, לאה נאור, נורית זרחי ומיריק שניר. הכל, כמובן, סביב טיולים בסביבה הקרובה. בחודש הקרוב יחולק הספר ל־120 אלף ילדי גני טרום חובה ברחבי הארץ, המשתתפים בתוכנית ספריית פיג'מה להנחלת אהבת הקריאה ועידוד שיח ערכי בקרב ילדי גן ומשפחותיהם, כך שכדאי לשים אליו לב.
“יצאנו לטייל – ספר הטיולים הגדול לילדים", ידיעות ספרים וספריית פיג'מה. ערכה: רינת פרימו, איירה: רעיה קרס