פעם סיפר לי שופט בדימוס ששופט הוא מינוי שאין לו תאריך תפוגה. מאז שגשוגן של הרשתות החברתיות, כל אחד מאיתנו הוא שופט עליון.
כמה אנחנו, בני האדם, אוהבים עמדות כוח. מישהי מספרת על מישהו שנגע בה, וכל השופטים העליונים פורשים מחצלת ופותחים משפט שדה. משם, חייו וחייה לעולם לא ייראו אותו דבר. אחרת, באקט של עשייה ציבורית קדושה, פותחת קבוצת פייסבוק של "אמהות ברחוב שושנה 6", ומדגישה ש"הקבוצה מנוהלת בהתנדבות מלאה". בקבוצות מסוג זה נתקלתי לא אחת במקרים שהדיפו ניחוח של מבחני קבלה, וידוע לכל שאם זה נראה כמו אודישן, הולך כמו אודישן ועושה קולות של אודישן – זה או ברווז או אודישן.
וזה ממשיך: מישהו מוצא דף עם שיר שאינו לרוחו בספר לימוד של משרד החינוך, מעלה אותו לרשת החברתית, וכולם שולפים חניתות וכידונים. וכמה שיותר דקירות, יותר טוב. כל בני ישראל, אלו שבמרוצת הדורות התעצלו לכתוב מכתב למערכת העיתון החביב עליהם מפאת רפיסותם או קוצר זמנם, כל אלו שמעולם, אבל מעולם, לא כתבו מכתב למפקח במשרד החינוך או אפילו ניגשו לדבר עם המורה בתור התחלה כדי להביע מורת רוח או סתם לומר תודה, כל אלו נהיו אקטיביסטים מהירי חמה.
יש להם המון מה לומר. עודד בורלא, אבי האי־גיון המנוח, למשל, הוא "חשוך", כי כתב בסביבות שנות ה־50 שיר על איתן, ילד ששתל עץ בט"ו בשבט והעץ הציל את חייו כשגדל והיה לחייל.
אם כבר ילד, אז יש ילד אחד, שביקש ממני לא להזכיר את שמו, שעשה מעשה וזכר שאפשר גם אחרת. כתבתי עליו לפני שבועות ספורים במדור. אזכיר: הילד הזה ישב וכתב מכתב למשרד החינוך, ושם שטח את טיעוניו: “אני מבקש ומתחנן שתיתנו לי פטור משיעורי השחייה. הנימוקים שלי לכך הם:
1. אני לא אוהב להיות בבריכה.
2. אתם לא יכולים לגרום לי לעשות את זה בלי רשותי.
3. לימודים יותר חשובים מאשר לשחות בבריכה.
4. גם אם לא תיתנו לי פטור אני עדיין לא אלך, ואין לי שום בעיה ללכת ראש בקיר כי אני עומד על שלי ואני לא מתכוון לשרת אתכם בכך שתגרמו לי לעשות משהו בניגוד לרצוני.
5. לגרום לי לעשות משהו שאני לא רוצה זה אסור, וזה שאתם קבעתם חוק זה לא אומר שאני חייב לציית לו מכיוון שחופש הביטוי כולל כל אדם, אפילו ילדים.
את מכתבו סיכם הילד במילים: "אני מקווה שתתייחסו לבקשתי בעומק רב ובכבוד ותכבדו אותי אפילו שאני ילד", וחתם ב"בכבוד רב". נחשו מה? זה עבד. עכשיו הגיע זמן המילים הטובות. הגברת הממונה על פניות הציבור במשרד החינוך השיבה לו. היא צלצלה אליו, ואמרה לו שמכתבו התקבל ושאם העניין מקובל על צוות בית ספרו, קרי המחנכת וההנהלה, משרד החינוך מכבד את בקשתו והוא לא מוכרח לצאת לשיעורי שחייה.
הילד הזה הזכיר לי, ואולי כדאי שיזכיר לכולנו, שאפשר גם אחרת. לא תמיד צריך לשלוף את כל התותחים הכבדים. אפשר לכתוב מכתב מנומק לאדם הנכון ופשוט לחכות בסבלנות. ככה, בלי עלבונות ובלי השפלות. הכי פשוט.
אז הנה: תודה לכם, אנשי משרד החינוך. הנחתם לבנה בקיר הביטחון של מי שגדל להיות אזרח במדינה הזאת, הכה כואבת ומדממת. תודה.