זה מתחיל בקטן. הדיפה מזערית ומשיכת כתף, שאחריה מגיעה לחישה עם המילים: "אמא, לא פה", בתגובה לזה שכל מה שאני רוצה מהילד שלי הוא נשיקה. אחר כך זה הופך לפלבול עיניים, כשאני אומרת משהו שנשמע כמו מילים שרק אמהות אומרות. לא סתם אמהות. כאלה זקנות, שבתרבויות מסוימות שולחים אותן לצעוד אל מותן בהרים מושלגים. "זה טבעי", אומרת חברתי החכמה ע'. "מה את מתרגשת? חלק מהעניין של להביא ילדים לעולם הוא לדעת מתי לתת להם לפרוש כנפיים וללכת לדרכם. זה לא מרד נעורים. הם פשוט מגבשים לעצמם זהות עצמאית".
ולא שלא הייתי שם. אני זוכרת את ההורים שלי יושבים מחוץ למועדון שיצאתי לבלות בו בגיל 17. אני יצאתי החוצה לנשום אוויר, והם ישבו מאחורי פח ירוק גדול ברכב הריגול שלהם, גרוטאה חמודה כחולה, שאין מצב לפספס אלא אם אתם מחוסרי הכרה. לא עזרו כל השיחות שלהם. מה את צריכה את זה, הם אמרו, את סתם תסתבכי, לילה יכול להיות מסוכן, יש המון זאבים בחוץ. לא הקשבתי להם.
המיסוך שנגזר עלי בשל מצבי ההורמונלי המשובש בגיל ההתבגרות היה חזק ממני. "גם אני הייתי יוצא לבלות", אמר לי אבא שלי. ואני הגבתי בהתאם. התחלתי בקטן, עם הדיפה מזערית ומשיכת כתף, שאחריה מגיעה לחישה עם המילים "אבא, די". כי אבא ואמא שלי נראו לי כמו גרסה של משהו שאני ממש לא רוצה להיות, ואם להיות עוד פחות רחמנית – ממש לא רוצה להיות לעולם ועד.
השבוע התנגן ברדיו השיר של נושאי המגבעת, "מתנה לחג". אתה יודע, אמרתי לבן שלי, פעם נסעתי איתם לרוקסן בתל אביב. ישבנו, כמה חבר’ה, מאחור בטנדר. הוא, בתגובה, גלגל עיניים בשעמום. אולי, רק אולי, היה שם חצי חיוך מובלע. רציתי לספר לו על הנסיעה המצחיקה ההיא, ועל זה שהם גרו מולי, ושהרבה לפני כל מיני דיג’ייז שעושים טראקים וסמפולים מסונתזים, ישבתי עם נושאי המגבעת בטנדר, והקלידן שלהם לא ידע מה לעשות עם עצמו כי הסינתסייזר שלו נתקע על צליל אחד. רציתי לספר, אבל ידעתי שזה לא הזמן, כי בשלב האבולוציוני הזה של יחסי אמא־ילד, אין מי שיקשיב.
ואז הגיע ערב החג. אבא שלי, שנהגתי להדוף אותו ואת סיפוריו כי היה נדמה לי שהוא לא יכול לחדש לי דבר, הניח על השולחן את חברו הנאמן החדש, הלוא הוא הסמארטפון. מאז שגילה שביוטיוב חיות ונושמות כל הלהקות החביבות עליו, הוא לא מפסיק להשמיע לנו שירים. "זוכרת, מלי? בהופעה הזו הכרנו!", הוא מחייך אל אמא שלי.
"תקשיבי לגיטרת פנדר ברקע. לא גיבסון, כרמיתי. פנדר. אני אומר לך. אבא שלך מזהה", הסב את תשומת לבי בגוף שלישי. אחר כך הגיע שיר של צביקה פיק. "הערצתי אותו כי הוא היה בוגר האקדמיה למוזיקה. יש לו ידע מוזיקלי עצום. כששלחתי אתכם לאקדמיה, הרבה פעמים חשבתי עליו", אמר אבא שלי והמשיך באותה נשימה: "היה נחמד לנגן איתו. היינו יושבים בבית גדול במוסררה או סתם, במרכז ירושלים, ומנגנים. הוא על קלידים, אני על מפוחית, שלמה מזרחי הגיטריסט ועוד גיטריסט מעולה בשם ז’וזו’. היו ימים, כרמיתי".
התביישתי והתרגשתי (יצא חרוז דחוק. סליחה). לאבא שלי היו חיים שלמים שאפילו לא ידעתי על קיומם. "למה לא סיפרת לי עד היום?", שאלתי אותו. "רציתי", אבא שלי ענה לי, "אבל לא היית פנויה להקשיב".
עיתונאי קטן שלי (יאיר ויץ, בן 12)
גיליתי דבר מצחיק: בשמים של בנות הם בעצם בשמים שמיועדים לבנים, כי הם אלה שאמורים לאהוב אותם. בשמים של בנים, בעצם, מיועדים לבנות מאותה סיבה. ולמי מיועדים בשמים של ילדים? לא יודע. בכל מקרה, אני די אוהב בשמים ולכן אני מספר על הבושם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" . אמא הסבירה לי שזה הבושם הכי פחות מרוכז - או דה טואלט.
ראיתי מה כתוב על העטיפה וניסיתי למצוא את זה גם באמצעות חוש הריח שלי, אבל לא לגמרי הצלחתי: תמציות של לואיזה, לימון, ברגמוט ורוזמרין, נגיעות לבנדר, ערער, כוסברה טרייה, עלי טבק ועוד ועוד. מה שכן, מצחיק אותי לחשוב שאני שם על עצמי כוסברה ובסך הכל הריח נעים. “זה רק לחגים”, אמא אמרה. אני מקבל.
המלצת תרבות
מפלצות הן טורפות, זה ידוע. אבל מפלצת אחת חושבת פעמיים למרות הבטן המקרקרת, ועוברי אורח – עכבר, ברווזה, ציפור ופרה - שיכלו בקלות להפוך אצלה לארוחה משובחת, מעוררים חמלה בלבה. המפלצת, עד לפני רגע בעלת הרגלים ברורים ומקובעים, מחליטה להתקין לעצמה ארוחה מסוג אחר מזה שהורגלה לו. הקסם של מיכל סנונית, שרבים מכירים בעיקר בגלל "ציפור הנפש", מהלך גם הפעם על הקוראים. אצל הצעירים זה עורר חיוך בלי לפסוח על החינוך. גם הרגלים, הם הבינו, אפשר לשנות, אם מסתכלים על משהו שמעבר לצורך ולרצון המיידים.
