הפעם הראשונה שנשבעתי שאני עם כדורגל לא מתעסקת עוד הייתה בגיל 16, אחרי פרידה מכדורגלן צעיר ומבטיח. היינו הקלישאה של כוכב הכדורגל וחברתו המושלמת, הזוג הנוצץ שפוקד כל אירוע, מפריח נשיקות לעם ומתייצב רענן למשחק בבוקר שלמחרת - הוא במדי הקבוצה והיא במיני שחושף רגליים שלא נגמרות. היינו בדיוק כאלה, רק שהוא בעיקר ישב על הספסל, ולי תמיד היו רגליים של פיני בלילי.
באהבה כמו באהבה, כלום לא נראה לי אז ארעי או מקרי. כל שיר נשמע כאילו נכתב במיוחד בשבילנו, גם אם היו בו המילים: "לכובע שלי שלוש פינות". "כובע", מיררתי בבכי אחרי שהוא אמר לי שזה נגמר בינינו. "גם לו, גם לו היה כובע", טבעתי בתוך דמעות היגון שלי. לא הבנתי איך קרה דבר כזה. רק אמא שלי, החכמה, ליטפה לי את הראש ואמרה: "את יודעת שאני לא סובלת לגעת בשיער, אבל אני רואה שקשה לך. החדשות הטובות, כרמיתי, שהלב שלך יישבר כל־כך הרבה פעמים, שלא תזכרי אותו".
פגשתי אותה במרכז ירושלים. טוב, "פגשתי" קצת מוגזם. נתקלתי בה במקרה, והיא אפילו לא הבחינה בקיומי. נערה מתבגרת, לובשת חולצה קטנה בהרבה מכפי מידותיה התרומיות. לו יש ראש גדול, גוף קטן והתחלה של שפמפם. הוא עמד מולה ואמר לה בהחלטיות: "תביני, זה נגמר בינינו. נגמר". היא ניסתה לעטות הבעה קשוחה ואמרה לו: "לא אכפת לי". אחר כך סיננה: "תעוף מפה". הוא עף. היא התיישבה לידי, על ספסל בכיכר ציון, והתחילה לסמס לחברות שלה בקצב. יש משהו נחמד בלהיות שקופה. אני לא הייתי שם. רק היא, העלבון והתחושה הזאת של הנטישה של מי שהיה עד לפני רגע האהבה הגדולה שלה. אני זוכרת את התקופה הזאת מצוין, של הלב השבור בגיל שבו נראה כאילו סוף העולם הגיע.
המבטים שלנו, שלי ושל הילדה מכיכר ציון, הצטלבו. רציתי להגיד לה: הכל בסדר. כלומר לא הכל, אבל אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. נזכרתי ברגעים ההם, כשעמדתי ליד טייפ הדאבל־קאסט בחדר הילדות שלי ושמעתי בלופ את השיר מ"שיגעון של מסיבה" עם דמעות בעיניים. הייתי משוכנעת שהחיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם לעולם בלי הכדורגלן שלי, שביכר את הכדורגל על פניי. האמת היא שצדקתי. הם לא. כי זה טבעם של החיים. הם לעולם לא יחזרו על עצמם.
"מי הוא חושב שהוא?" שמעתי חברה שלה זועקת מתוך הסלולרי. והיא, שנהיה לה קר, הצטנפה על הספסל והדמעות זלגו וזלגו. ככה זה חברות. הן מתחילות בהזדהות ומהר מאוד עוברות לפסים של דה לגיטימציה. "הוא חרא, סתם חרא", שמעתי אותה אומרת. הקולות שלי בתוך הראש התגברו. בחיי שאני נורמלית, אבל אצל כולנו מקננים בני הנוער שהיינו ומסרבים לעזוב אותנו. לפעמים הם מדברים. עמד לי על קצה הלשון ששום דבר מזה לא נשאר. זה בעיקר בדמיון שלה. אבל מי אני בכלל שאגיד לה מה היא מרגישה.
לא מזמן נקרה בדרכי הכדורגלן. הוא כבר מזמן לשעבר. אני עדיין עם רגליים של פיני בלילי. הוא לא זוכר הרבה. פייר, גם אני. והלב? התאחה, ונשבר, והתאחה, ואז התרגל אל עצמו. כמו שכתבה לאה גולדברג, ובדיוק, אבל בדיוק, כמו שאמא שלי הבטיחה.
באהבה כמו באהבה, כלום לא נראה לי אז ארעי או מקרי. כל שיר נשמע כאילו נכתב במיוחד בשבילנו, גם אם היו בו המילים: "לכובע שלי שלוש פינות". "כובע", מיררתי בבכי אחרי שהוא אמר לי שזה נגמר בינינו. "גם לו, גם לו היה כובע", טבעתי בתוך דמעות היגון שלי. לא הבנתי איך קרה דבר כזה. רק אמא שלי, החכמה, ליטפה לי את הראש ואמרה: "את יודעת שאני לא סובלת לגעת בשיער, אבל אני רואה שקשה לך. החדשות הטובות, כרמיתי, שהלב שלך יישבר כל־כך הרבה פעמים, שלא תזכרי אותו".
פגשתי אותה במרכז ירושלים. טוב, "פגשתי" קצת מוגזם. נתקלתי בה במקרה, והיא אפילו לא הבחינה בקיומי. נערה מתבגרת, לובשת חולצה קטנה בהרבה מכפי מידותיה התרומיות. לו יש ראש גדול, גוף קטן והתחלה של שפמפם. הוא עמד מולה ואמר לה בהחלטיות: "תביני, זה נגמר בינינו. נגמר". היא ניסתה לעטות הבעה קשוחה ואמרה לו: "לא אכפת לי". אחר כך סיננה: "תעוף מפה". הוא עף. היא התיישבה לידי, על ספסל בכיכר ציון, והתחילה לסמס לחברות שלה בקצב. יש משהו נחמד בלהיות שקופה. אני לא הייתי שם. רק היא, העלבון והתחושה הזאת של הנטישה של מי שהיה עד לפני רגע האהבה הגדולה שלה. אני זוכרת את התקופה הזאת מצוין, של הלב השבור בגיל שבו נראה כאילו סוף העולם הגיע.
המבטים שלנו, שלי ושל הילדה מכיכר ציון, הצטלבו. רציתי להגיד לה: הכל בסדר. כלומר לא הכל, אבל אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. נזכרתי ברגעים ההם, כשעמדתי ליד טייפ הדאבל־קאסט בחדר הילדות שלי ושמעתי בלופ את השיר מ"שיגעון של מסיבה" עם דמעות בעיניים. הייתי משוכנעת שהחיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם לעולם בלי הכדורגלן שלי, שביכר את הכדורגל על פניי. האמת היא שצדקתי. הם לא. כי זה טבעם של החיים. הם לעולם לא יחזרו על עצמם.
"מי הוא חושב שהוא?" שמעתי חברה שלה זועקת מתוך הסלולרי. והיא, שנהיה לה קר, הצטנפה על הספסל והדמעות זלגו וזלגו. ככה זה חברות. הן מתחילות בהזדהות ומהר מאוד עוברות לפסים של דה לגיטימציה. "הוא חרא, סתם חרא", שמעתי אותה אומרת. הקולות שלי בתוך הראש התגברו. בחיי שאני נורמלית, אבל אצל כולנו מקננים בני הנוער שהיינו ומסרבים לעזוב אותנו. לפעמים הם מדברים. עמד לי על קצה הלשון ששום דבר מזה לא נשאר. זה בעיקר בדמיון שלה. אבל מי אני בכלל שאגיד לה מה היא מרגישה.
לא מזמן נקרה בדרכי הכדורגלן. הוא כבר מזמן לשעבר. אני עדיין עם רגליים של פיני בלילי. הוא לא זוכר הרבה. פייר, גם אני. והלב? התאחה, ונשבר, והתאחה, ואז התרגל אל עצמו. כמו שכתבה לאה גולדברג, ובדיוק, אבל בדיוק, כמו שאמא שלי הבטיחה.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (11.5)
יש המון טעמים טובים בעולם, אבל הטעם הכי טוב הוא טעם הילדות. את זה אני מבין כשאני מסתכל על המבוגרים אוכלים משהו שמזכיר להם את העבר. איזה קולות יוצאים מהם! בקיצור, במקרר היה גביע של כיף כף פצפצים, שזה בעצם קונכיות ביסקוויטים ממולאות בשוקולד. איך שאמא אכלה היא אמרה: "זה בול כמו בטיולים בצופים! ביסקוויטים עם שוקולד!" אחר כך זה נעלם בשעה בערך, והיא מכחישה שזאת היא. בחברה שמייצרת את זה חשבו שהטעם לא מספיק, אז הם עשו מזה סוג של עוגיות מזל: על כל ביסקוויט קטן ממולא יש ציור, וכל אחד מהציורים אומר מה יהיה בעתיד (יש מקרא על הקופסה).
"כיף כף פצפצים" של עלית מקבוצת שטראוס. 10 שקלים ל־135 גרם
המלצת תרבות
אני חושב שהמילה Wimpy הפכה להיות כמעט רכושי", אמר לי פעם ג’ף קיני, האיש שברא את דמותו של גרג הפלי, הלוא הוא החנון המפורסם בתבל, בראיון שערכתי איתו בעבר ל"מעריב". למי שטרם הכיר: גרג הוא דמות קומיקס. שלא כמו דמות ספרותית, הוא אינו מתבגר. החיים שלו הם סיטקום מתמשך. בכרך ה־11 של "יומנו של חנון", "הכל או לא כלום", שראה אור השבוע, לגרג נמאס שלא מפרגנים לו. אבא שלו אומר שהוא לא מתמיד בכלום, ואמא שלו טוענת שהמחשב הורס לו את המוח.
כשהמתח בבית עולה, גרג מחליט להוכיח עד כמה ההורים שלו טועים ולכבוש את הוליווד בסרט גאוני שאף אחד אחר לא יכול ליצור. לרגל צאתו של הכרך, קיני מגיע לישראל למפגש עם הקוראים ולסבב חתימות.
8.11.2016, 18:00, סניף צומת ספרים - הספרייה בדיזנגוף סנטר, תל אביב;
9.11.16, 17:00, סניף סטימצקי במושבה הגרמנית, ירושלים
צילומים: יח"צ