בני בן הארבע וחצי היה עד כה בגן פרטי, והחל מהשנה הוא התחיל גן חובה בעיר חדשה, והוא אינו מכיר כלל את הילדים ואת השכונה. ההסתגלות לגן החדש מאוד קשה בשבילו, ונוסף לכך הוא מסרב לצאת לשחק בחצר עם שאר הילדים בגן בטענה שהוא אינו רוצה להתלכלך מהחול. הילד דווקא אוהב ללכת לים וכלל לא נגעל מהחול בחוף, ואני חוששת שהגועל שלו נובע ממני. תמיד כשהלכנו לגינה ציבורית שבה יש חול, לא רציתי שהוא ייכנס אליה והעדפתי שישחק בגינה עם משטח שאינו מלכלך. איך אוכל לשנות זאת כעת ולגרום לו לחזור לשחק בחצר כמו כל הילדים בגן?
"הורים יקרים, אתם חייבים להבין איך דברים שאתם עושים או לא עושים, או איך דעות שאתם נוקטים, משפיעים בסופו של דבר על הילדים שלכם. מבחינת הילד חול זה דבר רע, חול זה מלכלך, ואם גם הוספת ואמרת לו שזה מגעיל בגלל שכל החתולים והכלבים עושים שם קקי, אז החול הפך עבורו לסיוט אחד גדול. את בעצמך לא יכולה לעזור לילד בכך, זה התפקיד של הגננת, כי נושא המשחק בחצר שייך אך ורק למתחם הגן. קודם כל את צריכה ליידע את הגננת על הבעיה ולהעביר לה את האחריות לטיפול בה. נוסף על כך, את מהיום לא מדברת עם הילד על זה יותר. כשהוא חוזר מהגן, את לא שואלת אותו על החצר ולא מזכירה את הנושא כלל. החצר מפסיקה להיות אישיו שלכם. בד בבד הגננת תתחיל לטפל בבעיה לאט־לאט באמצעות הניסיון והמיומנות שלה, כדי לגרום לו להפשיר ולהיכנס לחצר. מדובר בתהליך שעושים לאט, שלב אחר שלב, כי הילד באמת נגעל. כאשר כל הילדים יוצאים החוצה לחצר, הגננת צריכה לומר לו שהוא חייב גם לצאת החוצה, כי כשכל הילדים בחוץ לא נשארים בתוך החדר. היא יכולה להציע לו לשבת לידה בפינה וגם להביא לו איזה משחק שבו הוא יוכל להתעסק בינתיים, וכל זה רק על החלק המרוצף בחצר. אם הוא לא רוצה, אז לא. לא לדחוק בו ולא להאיץ בו. הגננת לא צריכה לשכנע אותו להיכנס לחול, כי שום היגיון לא יעבוד פה. מדובר במשהו שהילד מרגיש. הוא לא חושב על זה, הוא פשוט נגעל, וזה חזק ממנו בלי שהוא ידע למה. לכן, על הגננת לעזור לו לצאת מזה לאט־לאט, עד שעם הזמן הוא ירגיש בנוח ובסופו של דבר יתרגל. העיקר להוריד ממנו את הלחץ ולהפסיק לדבר על זה, זו הדרך הנכונה ביותר. בהצלחה".
הנכדה שלי, בת עשר, בכיתה ד', הסתובבה לפני שבוע וחצי עם החברה שלה ועם הכלב, ופתאום בחור בן 24 החליט לקפוץ מקומה רביעית אל מותו, והיא ראתה את זה. והיא חזרה הביתה ולא דיברה. בעלי היה בבית וקיבל אותה, והיא הייתה בוכייה מאוד ואז היא סיפרה לו, והוא ניסה להרגיע אותה וסיפר לאמא, שהתקשרה אליה והרגיעה אותה ובזה זה נגמר. אבל בערב שבת היא הגיעה אלי וניסיתי לדובב אותה, אבל מצד אחד פחדתי נורא, כי אמרתי שאולי אני רק מזיקה לה ומעירה מתים. הבת שלי אמרה לי שאין מה לדאוג והכל בסדר, אבל הילדה מאוד רגישה ואני מודאגת.
"אני חושבת שאת צודקת, כי כשילד חווה כזה דבר, זה חייב להיות מעובד באיזו צורה. אי אפשר להגיד 'טוב, זה עובר, והיא תשכח'. היא בעוד ארבע שנים לא תזכור שזה מה שהיא ראתה, אבל בנפשה וגם במוח שלה יש כבר חריטה של מה שהיא ראתה, וזה יכול לצאת בהמון מצבים. הילדה הזאת כן צריכה ליווי, כי לדעתי, זו חוויה טראומטית, וההתנהגות שלה היא כנראה פוסט־טראומטית, כי גם להדחיק זה פוסט־טראומה. ברגע שמדחיקים, זה עדיין שם, מלווה אותך וחלק ממך. לכן כדאי מאוד לערב איש מקצוע - פסיכולוג או מטפל מוסמך. לפחות כדאי להתייעץ עם איש מקצוע איך ההורים צריכים להגיב ומה הם אמורים לעשות. הם חייבים ללכת לטפל בנושא הזה ולא להתעלם ממנו. זה לא משהו ששוכחים. זו טראומה".
עריכת תוכן רדיו 103FM: הדס בארי
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM