השבוע נקלעתי לדיון לוהט בנושא פמיניזם. תמיד חשבתי שפמיניסטיות הן עוד קבוצה שאין לי כח להתווכח איתה, ממש כמו הטבעוניים או המרתוניסטים. רוב הזמן אני אוהבת לחיות את חיי בבועה התל אביבית שלי ולהתעסק בדברים החשובים באמת כמו לנסות להבין איך אני דואגת שמיני בוס יהיה שבע מבלי להדליק את הכיריים או מה לעשות עם ילד שמתעורר בשעה 5 בבוקר ואיך ללמד אותו להעיר אותי רק אם בא גנב.
כמובן שאני מרוצה מההתקדמות הפמיניסטית, זה נחמד שאני יכולה להצביע (למרות שכאן לא משנה למי מצביעים כי התוצאה נשארת די זהה) ואני מבינה שיש דברים שאני לוקחת כמובנים מאליהם כמו העובדה שיכולתי ללמוד או לעבוד ולא חויבתי להישאר בבית ולפתח קריירה ככובסת מקצועית. אבל היום נראה שהתנועה קיבלה כמה נציגות עצבניות שמטרתן היא להסתובב בעולם ולכעוס - על גברים כי הם מעיזים לנשום ועל נשים שמעיזות ליהנות להיות נשים.
אני לא יודעת אם אני פמיניסטית כי מסתבר שכל אחת מציגה את הפמיניזם בצורה שונה לחלוטין, בעיני אני פשוט אישה. כזו שלפעמים חזקה, לפעמים חלשה, לפעמים משוגעת ולפעמים צריכה קפה כדי להיות גם בנאדם וגם אישה. אני נהנית מחלוקת התפקידים במקרים מסוימים- אני אוהבת כשהפלוס אחד שלי מביא לי פרחים או סוחב בשבילי שקיות. בעיני זה לא גורע מהחשיבות שלי או מהכח שלי. אני בהחלט מסוגלת להרים שקית או לפתוח לעצמי את הדלת, אני גם יכולה להרים את המזוודה שלי מהמסוע אחרי טיסה - אני פשוט מעדיפה שלא. אני אישה מפונקת שיכולה לעשות פרצוף עצוב - ופרצוף עצוב נראה טוב יותר מהמחזה בו אני רודפת אחרי המזוודה שלי מסביב למסוע כמו פודל מוטרף בסרט מצויר.
ולגבי העצמת הנשים הכה חשובה, אני לא מסכימה שכל גבר שנותן לך מחמאה הוא שונא נשים שרוצה להקטין אותך. את מיני בוס אני מגדלת להיות גבר. כזה שפותח דלתות, דואג לנשים אם קר להן וקם מהכיסא שלו כדי לתת לאישה לשבת. אני רוצה שהוא ירגיש בנוח להחמיא למישהי כשהיא נראית טוב. כל עוד הוא לא יעשה את זה בצורה קריפית ומלחיצה עם ליקוקי שפתיים של אנס בפוטנציה אני רוצה שבמקרה החריג בו הוא ישים לב שמישהי הסתפרה - הוא יגיד לה שזה יפה, לא כי הוא מקטין אותה, פשוט כי הוא נחמד. אני לא מבינה את הבעיה במחמאות תמימות: אם אני רואה מישהו שאני מכירה והוא עשה שינוי לטובה במראה אני אחמיא לו, לא כי אני רוצה אותו או כי אכפת לי מאיך שהוא נראה, אלא כי לפני הוא הזכיר לי קופיף בספארי והיום הוא לובש חולצה יפה שמסתירה את הפרווה.
אגב, בזמן שקיבלתי מטח של עצבים פמיניסטיים בפייסבוק מישהי הודיעה לי שסבתא שלי היתה צריכה להילחם בשבילי ואני צריכה לכבד את זה ולהילחם גם. שזה בסדר, אבל היו מקרים בהם אם סבתא שלי רצתה לשתות היא היתה צריכה לשאוב מים מהבאר. לי יש תמי4 ואם החלפתי סנן אני אפילו יכולה לשתות ממנו בלחיצת כפתור. אבל סבתא שלי מעולם לא נלחמה עם אייפון שמודיע לה שהזיכרון שלו מלא בדיוק כשהבן שלה מחליט לרכב על הכלב. אז לכל אחת המלחמות שלה.
אני לא נגד הפמיניסטיות, פשוט אין לי כח לטרחנות ולעצבים האלו. אני ממש לא רוצה להיות שווה לגבר. אנחנו לא אותו הדבר. אני חיה את חיי בממדים של גמד גינה מפלסטיק וגם אם אני ממש רוצה אני לא יכולה להתחרות פיזית בגבר, גם לא בגבר קטנטן. בני אדם הם בני אדם. רוב הדלתות פתוחות בפני נשים בדיוק כמו שרוב הדלתות פתוחות בפני גברים. והן סגורות בפני נשים טיפשות בדיוק כמו בפני גברים טיפשים (חלקן אגב פתוחות יותר בפני נשים יפות וטיפשות, אבל זה נושא לטור אחר). בעיני, אף אחת לא חייבת להיות כועסת ועצבנית כדי להיות חזקה ומכובדת. אז בבקשה, תנו לי לחיות את חיי, אתן יכולות לשרוף כמה חזיות שאתן רוצות, אני בינתיים אשרוף קלוריות כדי להתאים את עצמי לסטנדרטים של יופי שכל כך מכעיסים אתכן.