אל: עצמי -אנחנו מכירות מזמן, אבל נדמה לי שבכל יום שעובר, את מגלה דברים חדשים על עצמך, ואני נחשפת לדברים חדשים על אודותייך. הגילויים החדשים שופכים אור על העבר, ואת מתרגלת אל עצמך.
אני מדפדפת באלבום התמונות שלך. בגיל ארבע התחפשת בפורים לסיני. לא סינית, סיני. איזו נאיביות מתוקה. בגיל חמש היית כלנית. זוכרת כמה הפריע לך שהגוון הירוק של המכנסיים לא תאם לגוון החולצה? אחר כך היית “יפנית שאבא שלה היגר ממקסיקו”, כי בבית היו קימונו וסומבררו. ואז הגיעה, בהשראת האינתיפאדה הראשונה, שורה של תחפושות פצועים: פצוע קל, פצוע קשה, פצוע טראומה, פצוע באירוע רב־נפגעים. הומור ביתי שכזה. תגידי, מה קרה אחר כך? איך קרה שגם את נכנסת למעגל הקסמים הזה של הפגנת המיניות הכפויה?
אני זוכרת את החג שבו החלטת להתחפש למעודדת. ערב לפני המסיבה הגדולה בבית הספר הוצאת מהארון את חצאית הטניס הלבנה שסבתא קנתה לך בשכונת גאולה. הכנת חולצה אדומה בוהקת, עלית על קו 18 ונסעת לקנות גליל חוט ניילון ב”ירושלמי”, החנות שהיה בה הכל מהכל במרכז ירושלים. לילה שלם ליפפת וליפפת את החוט בעיגולי קרטון ויצרת שני פונפונים מפוארים. כמעט. ואז הגיע הבוקר, ולבשת, בטמפרטורה של שמונה מעלות בקושי, את החצאית הקצרצרה ואת החולצה הבוהקת. את ודאי זוכרת את הגשם הסוחף ואת הקור שאחז
בעצמותייך, גם אם מאז ומעולם הן היו מכוסות בשכבה נאה של שמנמנות ילדותית. בכל צעד בדרכך לבית הספר, לחגיגה הגדולה, נשר עוד חוט מהפונפון. בכל צעד עם חצאית הקצרה ההיא, היה נדמה שנשרה עוד פיסת תום.
בשנים שלאחר מכן ראית את חברותייך חוברות לאותה קלחת, ולא רק בפורים. כולכן התהלכתן חצי מעורטלות, עם שמלות דקיקות או חשופות גו, גם בתת־טמפרטורה שהחורף הירושלמי הציע בנדיבות. הרגשתן גיבורות גדולות. “מי יכול להגיד לנו מה ללבוש”, אמרתן בהתרסה, “הגוף שלי ברשותי”.
עם השנים למדת להכריז שחירותם של כל אדם וכל אישה ללבוש מה שהם רוצים, מבלי שיואשמו בכך שהמיטו על עצמם צרה, אם חלילה נקרה בדרכם סוטה מין מחורבן. הכל נכון, אבל מהי באמת חירות ולמה לה, לאישה צעירה, להתהלך חצי עירומה בקור גיהינום?
את כבר יודעת היטב שלבוש הוא שפה בלתי מילולית להעברת מסרים. איזה מסר רצית להעביר? חצאית הטניס הקצרצרה שחשפה רגליים שנגמרו מהר מדי וחולצת הבטן האדומה הרי לא באמת שחררו אותך מהמחוך: הן בעצם כבלו אותך. כל מבט שלך במראה הוא לא מבט אישי. הוא מבט חברתי, ואנחנו, הנשים, למדנו לרצות את אותו מבט. וזו, אם יורשה לי, הטרגדיה הגדולה שלנו, הנשים. אנחנו מפרשות את השחרור שהביא הפמיניזם באופן מוטעה: אנחנו מספרות לעצמנו שהליכה במיני חושפני היא שחרור פמיניסטי, כשבעצם אנחנו משחקות לידי הדיכוי הפטריארכלי, שהמציא את פיסת הבד המטופשת והלא נוחה הזאת. תמצאי לי אחת, אחת שנוח לה להתהלך עם הבטן אסופה כשהיא מאיימת להתפקע בקו שבין המכנסיים לחולצה הקצרה מדי. זו לא פחות מטרגדיה, כי אנחנו לא באמת בונות בעצמנו את אותם כוחות אחרים שיש בנו, ויש הרבה. אל תשכחי את זה לרגע.
את שומעת, כרמית, הערב יש מסיבה. בואי נצא יחד. נתחפש כמו פעם, לסינית לא פתיינית או סתם לכלנית לא פתיינית או למדרכה לא פתיינית. נצא לחגוג. יש לנו הרבה מה. ותתלבשי חם, הולך להיות סוער.
חג שמח.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)
בא תמיד אומר שלא משנה מה אני אהיה כשאהיה גדול, העיקר שאעשה את מה שאני בוחר לעשות בצורה הכי טובה. לדעתי, הכי חשוב שאנשים יאהבו את מה שהם עושים, כי אז אפשר לראות את זה בקלות. גם בספרים. אני מדבר על "קיקה מיקה וגמד הבלגן", ספר ראשון בסדרה שלמה שהיא ממש להיט בליטא. קיקה מיקה (שקוראים לה קרן, אבל אף אחד לא משתמש בשם הזה) אוהבת לשחק, אבל לא אוהבת לסדר את הבלגן. החדר שלה כל כך מבולגן, שאם מגיע פורץ, הוא אומר: נראה לי שפה אני הייתי כבר. רק גמד הקסם לא נבהל מהבלגן שלה, וכשהוא מגיע, קיקה מיקה מנצחת את מפלצת הלא־בא־לי. זה ספר צבעוני מאוד וחמוד מאוד, ואני לא מתפלא שהוא תורגם להרבה שפות.
"קיקה מיקה וגמד הבלגן", מאת לינה ז'וטאוטה, תרגמה מליטאית: עניקה קגן, מחיר: 64 שקלים
המלצת תרבות
ת משלוח המנות לכבוד החג מגיש סינמטק ירושלים בדמות חגיגת פורים בעשרה שקלים בלבד. בין היתר בתוכנית: הרצאה אינטראקטיבית של הבמאי יוחנן ולר, המספק הצצה אל מאחורי הקלעים של העשייה הקולנועית ההומוריסטית, הרצאה של אורן פרבר סביב "הפלא והמדע של שינוי צורה", ובה מפגש עם דמויות כמו ספיידרמן והענק הירוק, הארי פוטר, רובוטריקים והקרנת "אנטמן" (אורך הסרט: 117 דקות). לקטנטנים מוקדשת הקרנת "דוב דוב והירח", ובשעות 10:00־11:30 יפעל באכסדרה תא צילום באווירה פורימית, עם מסכי וידיאו, Xbox ועוד.
פורים בסינמטק ירושלים, יום שני, 13.3, 10:00, יש להזמין כרטיסים מראש