בעוד חודש מיני בוס הולך לחגוג יום הולדת שנתיים. בניגוד לשנה שעברה- בה החלטתי שהדרך הטובה ביותר לחגוג היא להבריח את הילד לחו"ל ופשוט לא לספר לו שאימא ויתרה על בלון כסוף בצורת הספרה 1 ולא צילמה אותו מחלל עוגת יום הולדת, השנה אני מרגישה מחויבת לעשות לו מסיבה.



הבעיה במסיבת יום ההולדת שלו היא העובדה שהאירוע אוסף אליו בני משפחה וחברים שאני לא רואה ביום יום- ואני הולכת לפגוש אותם ללא בטן הריונית ובלי עגלת תינוק ומבט מוטרף בעיניים. הרי במדינתנו החילונית לחלוטין, במרכזה של בועת תל אביב הנאורה, אם את נשואה, פורייה ונושמת- את חייבת לייצר ילדים בקצב של מינימום אחד ל-18 חודשים, אחרת משהו לא בסדר.



"נו", אומרות הנשמות הדואגות "לא הגיע הזמן לעוד אחד? לא חבל? תתקתקי את כולם יחד, ככה תיפטרי מזה". מסתבר שאת צריכה לירות אותם החוצה בזה אחר זה כמו מופע בתאילנד כדי להיות אישה. אני לא שופטת, גם לא את העובדה שמילדים משום מה צריך להיפטר. יש לי חברות טובות שמביאות ילדים בקצב של חתולות מיוחמות אבל הן נראות מרוצות מהמצב- הן לא מייצרות אותם רק כדי שפס הייצור לא ייתקע, אלא אם הן שקרניות טובות במיוחד. אני באמת מאמינה שזה מגיע מהרצון להתרבות. אבל בעוד כל החברות שלי מבררות באיזה קינוח אין ביצים חיות ואחרות מזגזגות בין גזים לצעקות "אמא"- אני שותה אלכוהול, מתאמנת, אוכלת סושי, נהנית מזמן פנוי בשעות שהוא בגן, מצליחה להגניב קצת עבודה ובאופן כללי נהנית מהחיים.



נכון שאמהות צריכות להתלונן ולספר כמה ילדים זה קשה אבל באמת שהחל מגיל שנה וחצי בערך, אחרי שהם הולכים לגן ומצליחים לתקשר, בימים שהם בריאים ובמצב רוח טוב- זה לא כל כך קשה. אתם יודעים מה קשה? לטפל בתינוק צורח בזמן שילד בן שנתיים מצייר לך על הספה. לא בא לי להיות עייפה, שמנה או מזיעה, לא בא לי לוותר על שינה לשנה הקרובה ולא בא לי להרגיש שאני צריכה מלגזה שתשנע אותי מהספה למקרר. אני לא מעוניינת לחזור כרגע לימים בהם אני בוהה באימה בתינוק צורח שלא מוכן להיכנע לשוחד של אוכל, חיתול חדש, כסף או קפיצה שלי מהחלון הקרוב. היום מיני בוס מסביר לי מה הוא רוצה- גם אם הוא יצעק 13 פעמים "מייים" וייקח לי זמן לפענח האם זה מים, שמים, נעליים, גרביים, אופניים או טרקטור, בסוף אנחנו נסתדר.



אני לא אומרת שאני לא רוצה עוד ילדים, אני כן. אני חושבת שכל ילד צריך אחים ובסיס איתן של כמה וכמה אנשים לאהוב- אבל לא עכשיו. לא בגיל שנתיים ואולי אפילו לא בגיל 3. התחלתי בגיל ממוצע, כזה שנתן לי ליהנות מהחיים, מאפשר לי למשוך כמה שנים בין ייצור ילד אחד לשני ולקוות שהביציות שלי לא יצטרכו הליכון כדי להגיע לרחם. כבר הבנתי שלא מוותרים לך עד שאת סוגרת לפחות שלושה ילדים- מספר מתקבל על הדעת כל עוד לא כולם מאותו המין, השאלה הגדולה היא על מה יציקו לי אחרי שאגדיל את האוכלוסייה בצורה מספקת. אולי על מתי אני מתכננת למות?



אז אני לא רוצה. לא מעוניינת לחיות את חיי על פי רשימה של אמא יהודיה שאני לא מכירה. את הילדים שלי אני מקווה שאצליח לעשות בזמן שאני רוצה ולא לפני- אתן יכולות להתאים את עצמכן לכמה סטנדרטים שאתן רוצות, בינתיים כיף לי להיות האמא העייפה בגן שאומרת שהיא עומדת למות לא בגלל תינוק צורח אלא בזכות בקבוק יין טוב.