את השנה האחרונה שחררתי אחר כבוד לדרכה. איך נאמר, זאת לא תיזכר בערגה ולא שמורה במיטב. את הסיבות לכך אני מנסה לפרוט בכנות רבה מול עצמי, גם כיחידה עצמאית וגם כאמא לילדים. אם אני מנסה להבין את ההבדל בין אידיוטית לאינטליגנטית, נדמה לי שאפשר לתמצת את ההבדל במשפט אחד: האידיוט לא יבין את הרמזים שנשלחים אליו כשיעור לבאות.
ובכן, בשנה מחורבנת זו קיבלתי שלל רמזים. “בסדר”, נשאתי תחינה לאלוהים. “הרמזים ברורים. אבל מה המסר מאחוריהם?” נדמה לי שהבנתי. הרי הם לפניכם, כהתחייבויות לשנה הבאה עלינו לטובה. כלומר חסר לי שלא. עוד שנה כמו זו שחלפה, ויש סיכוי סביר שאהפוך לזכרי לברכה.
1. מדפי הספרים רוויים ספרי הדרכה חדשים שמספרים לנו איך לגדל ילדים מאושרים, איך לגדל ילדים חברותיים ואיך להיות הורים ללא רגשות אשם. יש כמובן גם שלל דפי פייסבוק פופולריים עם סרטוני הדרכה. זה נהדר, אבל בואו נאמר את האמת: רובנו מבואסים כי אנחנו לכודים - מי מאיתנו במלכודת דבש ומי מאיתנו בסתם גלגל של עכברי מעבדה.
חיים בלופ האינסופי של עבודה־עבודה־עבודה־עבודה־מינוס־עבודה. ילדים הם יצורים תבוניים, בעלי קווי אישיות ונטיות משלהם, אבל לא פחות מזה, הם יצורים שמחקים את מה שהם רואים. אריסטו ואפלטון כתבו על המימזיס כ”חיקוי” או “ייצוג” של המציאות. הורה מבואס, אם כן, כמעט תמיד יצמיח תחת מוטת כנפיו השבורות ילד מבואס. ולא, אני לא יכולה להמשיך לספר לעצמי שאני עורכת בחירות לא נבונות בשביל שלהם יהיה מה שהם צריכים.
הם צריכים אמא שמחה, ואמא שלהם, כמו שהבנתם, הרבה יותר מדי ימים בשנה מוצאת את עצמה, בניגוד חמור למהות שלה, ממורמרת. מה הפתרון? ובכן, זה עובד ככה: אם יש מה לעשות כדי לשנות – עושים ונעשים שמחים יותר. אם אין מה לעשות כדי לשנות – לא עושים, אבל שמחים עם מה שיש. ואם אין צורך לשנות, על מה בכלל המרמרת?
2. התרגלנו להיות זמינים 24/7. AM:PM של ריצוי סביבתי בלתי נגמר, לכל עובר ושב, לכל גחמה ולכל שיגעון. לכולם הכל נורא דחוף, לכולם יש משהו בהול לומר. התוצאה: יותר מדי פעמים הילדים שלי לא ממש מוצאים את אמא שלהם. יש איזו צללית בבית שעונה לשיחות מזרים מוחלטים, ולא נותר לה כוח להשיב להם בזמן אמת. הצללית הזו אינה שלי, היא אני.
ובכן, מעתה אזכיר לעצמי בכל בוקר ובוקר שאיני מוקד 106, אבל אני כן אמא שלהם. מגיע להם יותר טוב, והם תקועים איתי, כך שרצוי לשפר. ואוי לטוקבקיסטים המתחסדים שיכתבו לי שזו רק אני. הלו, לכי תהיו עם הילדים שלכם ועם המשפחה במקום לשפוך עלי את מררתכם. אני יש לי מספיק משלי.
3. על איזון בית־עבודה כבר כתבתי לא אחת. כל המחקרים בעולם לא באמת יצליחו להעביר מסר פשוט ונוקב ששמעתי בשיחה בין שתי אמהות. האחת סיפרה לשנייה שהיא נוהגת לעזוב את עבודתה בכל יום בשעה 15:15. השנייה שאלה אותה בתימהון כן: “את לא פוחדת להפסיד משהו פה?” והתשובה הניצחת הייתה: “לא. אני פוחדת להפסיד משהו עם הילדים שלי. את הזמן איתם אף אחד לא יחזיר לי”. עבודה היא דבר חשוב, פרנסה היא דבר חשוב, אבל קודם כל איזון. בלעדיו, זה פשוט לא עובד.
4. אני מתחייבת לא לשאול את הילדים שלי יותר למה הם לוקחים כל כך קשה משהו. למה? ככה. אני כאן לא בשביל לספק להם עוד נדבך של הרגשה רעה. אני כאן בשביל לעזור להם לצלוח את העובדה שבעולם יש הרבה מיותר, אבל גם המון טוב.
5. חברתי החכמה מלי נוהגת לספר על שכנתה בעבר. לגברת ההיא, שהייתה צעירה נמרצת, היו שישה ילדים קטנטנים. יום אחד מלי שמעה קולות בכי בוקעים מעבר לדלת של אותה שכנה. היא הקישה בדלתה. כשהדלת נפתחה, הבית הדיף ריח של לילה. הקטנים הסתובבו בחיתולים גדושים ובאפים נוזלים בין הצעצועים שהיו מפוזרים על הרצפה וערימות הכביסה, ואז נחה עינה של חברתי על שולחן המטבח. שם הייתה מונחת ארוחת בוקר לתפארת. חביתה, סלט קצוץ דק, מיץ תפוזים סחוט ולחם.
“אני בדיוק אוכלת. תצטרפי?” שאלה אותה השכנה. “השתגעת?” שאלה אותה מלי. “תראי איך הבית שלך נראה. בואי, אני אסדר ואת תטפלי בילדים. תאכלי אחר כך”. השכנה הביטה בה במבט חודר וענתה: “סליחה, אני עכשיו מכינה להם אמא”. הסיפור הזה הולך איתי. מעתה אקדיש בכל יום זמן כדי להכין לילדים שלי אמא. אם אני לא אכין, לא יהיה מי שיעשה את זה.
6. ועוד דבר אחרון לפני פיזור: אני מבטיחה לא להלקות את עצמי אם לא אעמוד בדברים האלה. אחרי הכל, אני יודעת עם מי יש לי עסק. שנה טובה.
עיתונאי קטן שלי. יאיר ויץ (בן 12.5)
הבנות של המשפחה, למשל, ראו את הסופר רייסר, אופנוע פעלולים מיניאטורי, וממש התלהבו. אפשר לקנות רק אופנוע ואפשר גם עזרים נלווים כמו רמפות ומסלולים. במסלול ההרס המפותל יש מתקן לשיגור חביות, האופנוע מבצע פעלולים כמו נסיע ה על גלגל אחד, סיבוב של 360 מעלות ועוד דברים. ואיזה כיף שלא צריך סוללות.