נוסעים לבחירות: התחבורה חשובה ביותר לחיינו, אז מה מבטיחות המפלגות לשפר?

בדיוק בעוד שבוע יתקיימו בישראל בחירות, ומכל עבר מאיצים בנו ״להצביע ולהשפיע", ״לחגוג את הדמוקרטיה״, ולהפוך ולו לכמה שעות, ל״כוכב האמיתי״ אשר ישנה בדרך זו או אחרת את עתיד המדינה. אבל לא ברור עד כמה אנחנו, אזרחי ישראל, עדיין מאמינים שלהצבעה שלנו יהיה קשר כלשהו למה שיקרה כאן בשבועות ובחודשים שאחר כך.
 

תחום התחבורה הוא אחד החשובים ביותר במדינה מפותחת, ובראייה כלכלית זהו התיק שהשפעתו על המשק צריכה להיות מדורגת שלישית, מיד לאחר משרדי האוצר והביטחון.
 

אף משרד ממשלתי אחר, גם כאלה שתקציביהם גדולים בהרבה, לא משפיע על כלל הפעילות הכלכלית במשק כפי שמשפיע עליה תחום התחבורה: נמלי הים והאוויר, תשתיות הכבישים ומסילות הברזל, שימוש (או אי שימוש) בגז טבעי לתחבורה, יעילות ורמת השירות של תחבורה ציבורית, יבוא רכב חדש ותחזוקת צי של קרוב לשלושה מיליון כלי רכב, הנזקים האנושיים והכלכליים של תאונות דרכים (שהיקפן הכספי בלבד נאמד ביותר מ-40 מיליארד שקל בשנה, שלא לדבר על הסבל האנושי), השפעת הנגישות והתשתית התחבורתית על בניית ערים, שכונות ואזורי תעסוקה (ומכאן גם על מחירי הדיור), שינוע חומרי גלם וסחורות ועוד ועוד.
 

למרות זאת תחום התחבורה לא עלה ולו פעם אחת לדיון במהלך מערכת הבחירות האחרונה, וסביר שלא נשמע עליו יותר מדי גם אחריה. האדם הבא שייכנס בעוד כחודשיים ללשכת שר התחבורה בירושלים לא יבחר בתיק הזה אלא יקבל אותו בלית ברירה, לאחר ששאיפתו לקבל תיק יוקרתי יותר - אך בעל השפעה כלכלית פחות דרמטית - לא תתממש.
 

למען הסר ספק, מצבה של התחבורה בישראל הוא בכי רע: פיגור של עשרות שנים בבניית תשתיות, טיפול כושל בבטיחות בדרכים, פיגור בהקמת נמלי ים ואוויר ועיוותי מס שגורמים לכשל מתמשך בניצול התשתיות הקיימות - כל אלה גורמים לנזק כלכלי עצום למשק, ובסופו של יום מעלים את יוקר המחיה בישראל.

המחדל המתמשך בשיפור הבטיחות בדרכים גורם לכך שכל אחד מאיתנו ומבני משפחותינו חשוף לרמת סיכון גבוהה בהרבה מהמקובל במדינות מפותחות. בכל רגע נתון אנחנו עלולים לשלם בחיינו או בגופנו על מחדלי ממשלות ישראל (שעל חלקם אפשר לקרוא בדוחות רבים של מבקרי המדינה בשני העשורים האחרונים).
 

שבוע לפני הבחירות בדקנו מה מבטיחות המפלגות בתחום התחבורה, אם בכלל, והיכן מדורגת סוגיה זו בסדרי העדיפויות שלהן. התשובה לא מעודדת ובאופן יותר מדויק אפילו מייאשת.
 

מפלגת השלטון לא פרסמה מצע. בעניין זה התבטא אחד מבכיריה בשבוע שעבר בגלי צה״ל, ואמר ״מפלגת שלטון לא צריכה מצע, מה שהיא עשתה ועושה זה המצע שלה״. אז אם לשפוט את האין מצע של הליכוד לפי מצב התחבורה בישראל מאז אמצע שנת 2009 ועד היום, התוצאה לא טובה.
 

מצד אחד בחמש וחצי השנים האחרונות יצאו לדרך פרויקטים חשובים בתחום תשתיות הכבישים ומסילות הברזל - רובם ככולם בפריפריה ומיעוטם במרכז. זהו פחות או יותר ההישג היחיד ששתי הממשלות האחרונות יכולות לזקוף לזכותן.
 

לשר התחבורה ישראל כץ ניתנה הזדמנות של פעם בדור להשפיע על תחום התחבורה: בעוד ש-15 השרים שקדמו לו כיהנו בתפקיד בממוצע במשך שנה אחת בלבד, זהו השר היחיד מאז חיים קורפו ז״ל שכיהן ברציפות חמש וחצי שנים. למרות זאת שנת 2015 נפתחה בזינוק מעורר אימה במספר ההרוגים על כבישי ישראל, וזאת בניגוד למגמה הכלל עולמית של ירידה במספרי הנפגעים וההרוגים בכל המדינות המפותחות, כתוצאה משיפור עקבי ברמת ההגנה שמספקים כלי רכב חדשים. בארבע מתוך חמש השנים האחרונות נרשמה בישראל עלייה במספר התאונות, הנפגעים וההרוגים, וזה לא קרה בגלל מחסור בתקציבים ולא בגלל צירוף מקרים סטטיסטי.
 

בתקופתו של כץ כשר תחבורה הוחל הרס של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הגוף שאמור היה לתכלל את שיפור הבטיחות בישראל. קצרה היריעה מלסקור כאן את כל הגורמים והסיבות לכך, אבל השורה התחתונה קשה וברורה: הרשות הלאומית במצבה הנוכחי לא מסוגלת להוכיח כל תרומה לבטיחות. מבחינה פורמלית, אבל גם עניינית, מי שאחראי להרס הרשות כסמכות מקצועית הוא שר התחבורה, והוא זה שצריך להסביר את הזינוק במספר ההרוגים.
 

למרבה הצער, גם מי שמתיימר להחליף את מפלגת השלטון, המחנה הציוני, לא הציג בפנינו תוכנית סדורה לשינוי המצב. אבל אם מתייחסים אל המצע של מפלגת העבודה כהבטחה שמחייבת את המחנה כולו אפשר למצוא שם התייחסות קצרה לתחבורה. מתוך 395 מילים בנושא, כולל כותרות, רק 14 קשורות לבטיחות בדרכים והן, איך לומר, לא עושות רושם של תוכנית: ״הקצאת משאבים מוגברת למאבק בתאונות דרכים, בהסברה ובחינוך, טיפול בכבישים אדומים והגברת האכיפה והענישה״. 381 המילים האחרות עוסקות בתחבורה ציבורית.

אם במהלך השבוע הקרוב לא תשמעו מהמחנה הציוני פרטים מדויקים על אודות דברים שהם יכולים ומתכוונים לעשות בנידון, כנראה שגם לא תהיה בהם  המפלגה הרביעית בגודלה לפי סקרי סוף השבוע האחרון היא יש עתיד, המפלגה היחידה שמציגה מצע ארוך, מפורט וברור שבו פרק שלם שמוקדש לתחבורה בהיבטיה השונים. תחום התחבורה אומנם ממוקם במיקום ה-24 מבין 26 נושאים שנזכרים במצע של יש עתיד, וחלק מהאמירות שם מנותקות לגמרי מן המציאות ומוכיחות שהן נכתבו כלאחר יד, ולכל הפחות לא על ידי מי שבאמת חי את התחום (למשל: הבטחה ל״תיקון כבישים אדומים״, על אף שהמושג ״כביש אדום״ לא משמש את אנשי המקצוע מזה קרוב לעשור, וכביש אדום לא ״מתקנים״), ובכל זאת, אם מישהו מתכוון לבחור במפלגה שטרחה להתייחס אל תחום התחבורה ומבטיחה לשפר אותו, הברירה היחידה שלו כרגע היא יש עתיד.

עם סקרים שמנבאים לה 11 מנדטים, הבית היהודי היא המפלגה החמישית בגודלה. במצע שלה אין כמעט כל התייחסות לבעיות התחבורה הרבות, למעט שורה אחת כללית מאוד לגבי חשיבותה של התחבורה הציבורית.

מי שמבקש להשפיע על תחום התחבורה יכול לשקול במקום הבית היהודי את מפלגתו של משה כחלון, ״כולנו״, אשר מקדישה 10 שורות שלמות לחזון התחבורתי שלה, ומזכירה ששיפור תשתיות תחבורה חשוב ככלי לעידוד תעסוקה ולהגברת הצמיחה. מפלגת כולנו מבטיחה הבטחה עמומה לשפר את תשתיות התחבורה, וגם - לא פחות חשוב - את התחבורה הציבורית.

במקום מצע פרסמה ש״ס תוכנית שכותרתה ״מיסוי עשירים״, וכפי שאפשר לנחש אין בה כל התייחסות לעובדה שכמו לגבי המגזר הערבי גם המגזר החרדי מעורב בתאונות דרכים בשיעור גבוה בהרבה מחלקו באוכלוסייה. ש״ס לא מתייחסת לתשתיות תחבורה ואין לה תוכנית אופרטיבית לשדרוג התחבורה הציבורית או עמדה בנוגע להקמת נמלי ים חדשים. אולם התייחסותה היחידה לתחום הרסנית.

בש״ס דורשים להעלות את המיסוי על מכוניות חדשות שמחירן מעל 100 אלף שקלים, ולהטיל מיסוי של 10% נוספים (למיסוי שממילא הוא מהגבוהים בעולם המערבי), על כל מכונית חדשה שמחירה מעל 150 אלף שקלים. על מכוניות שמחירן מעל 750 אלף שקלים, כמו זו ששימשה את המרן, הם דורשים להטיל מיסוי נוסף של עוד 22% (ומדוע, אגב, דווקא 22% ולא 20% או 30%? לש״ס פתרונים). אם לא די בכל אלה, בש״ס גם דורשים להטיל אגרה נוספת בשיעור של 1% ממחיר המחירון של כל מכונית.

העלאת מיסוי תייקר את מחירי כלל המכוניות בישראל, גם המשומשות, ותרחיק אותן בראש ובראשונה מהישג ידן של השכבות החלשות באוכלוסייה. בנוסף, היא תפגע בבטיחות כלי הרכב ובכך תגרום ליותר נפגעים. לנוכח כל זאת מי שיצביע לש״ס יפגע בתחבורה בישראל.
 

מפלגת יהדות התורה ממוקמת כרגע בסקרים אחרי ש״ס, גם הציבור שלה הוא בין מי שפוגעים ונפגעים בתאונות מעל לחלקם היחסי באוכלוסייה, ומי שנזקק לשירותי תחבורה ציבורית - ולמרות זאת אין במצע של יהדות התורה אף אזכור לתחום התחבורה.

אצל מפלגת ישראל ביתנו, שממוקמת בסקרים אחרי יהדות התורה, יש אזכור עקיף לתחום התחבורה, וטפיחה על שכמו של שר החוץ היוצא אביגדור ליברמן עם אמירה לגבי התקופה הקצרה שבה כיהן כשר תחבורה לפני למעלה מעשור. לגבי העתיד, לעומת זאת, אין לישראל ביתנו תוכניות. החזון של אלי ישי, מייסד יחד, שנכון לעכשיו עוברת את אחוז החסימה, מתמקד רק בתחבורה הציבורית. אבל לכל הפחות הוא מזכיר את התחום ולכן מגיעות לו כמה נקודות.

כדי להגיע לאמירות שקשורות לתחבורה במצע מרצ נדרשת עבודת בילוש, היות שהן חבויות עמוק בתוך סעיפים אחרים ולא קשורים. מבין שלוש האמירות הברורות של מרצ יש שתיים מועילות (הוספת נתיבי תחבורה ציבורית וצמצום ההקלות לליסינג) ואחת ממש מביכה: ״העתקת מודל הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב למקומות נוספים״.
 

האמירה הזאת לבדה מוכיחה ניתוק בין מרצ להבנה בתחבורה, שהרי מרצ מוחה כנגד יחסי הון-שלטון, בעוד שמודל הנתיב המהיר נבנה כך שהוא משרת יותר את בעלי ההון מאשר את כלל הציבור.