לפני כשלושה שבועות דנה ועדת הכספים של הכנסת בהצעה של המפקחת על הביטוח להוסיף כמה קריטריונים שיאפשרו לחברות הביטוח להוזיל את פרמיות ביטוח החובה.
אחד הסעיפים בהצעה, שלא מצא חן בעיני חברי הוועדה, ולכן לא אושר, עסק באפשרות להוזיל את עלות הביטוח למי שעבר השתלמות בנהיגה מתקדמת, מתוך הנחה שנהג כזה יהיה מיומן - ולכן גם נהיגתו בטוחה יותר.
בתור מי שעבר עשרות השתלמויות כאלו במהלך השנים, קשה לי לקבוע מה נכון. בעיקר מפני שאם רמת הכשרה כזו בישראל תידרדר למכנה המשותף הנמוך שאליו הידרדרה מערכת החינוך, הרי שנהגים בטוחים לא יצאו ממנה.
עצם ההצעה, עם זאת, הזכירה לי השקה מיוחדת - לאו דווקא לטובה או לרעה - שאליה הוזמנתי כאורח חברת מיני, ובה שולבה הדרכת נהיגה עם נהיגת מבחן במתיחות הפנים של מיני קאנטרימן S ופייסמן.
הדרכת הנהיגה התקיימה בשדה תעופה צבאי לשעבר שנמצא לא הרחק מן העיר מינכן ואשר נרכש לפני מספר שנים על ידי חברת ב.מ.וו - בעלת הבית של מיני.
ב.מ.וו מבצעת הדרכות נהיגה זה כ־30 שנה, בעיקר מתוך תחושת מחויבות חברתית, אבל גם כדי לאפשר לנהגים להכיר את התכונות המיוחדות לדגמים שלה.
לשורה התחתונה יש ערך חשוב בכתבה הזאת: מכוניות מודרניות יכולות לצאת בקלות ממצבי אובדן שליטה, שלא לפני הרבה שנים דרשו רמת מיומנות של נהג ראלי, או שהסתיימו בתאונה.
מכוניות כאלו נהנות מרמת התנהגות ואחיזה גבוהות מאוד, לכן הנטייה הראשונית שלהן ללכת לאיבוד אינה גבוהה. רגע לפני שהן בכל זאת עומדות לאבד את זה, נכנסת לפעולה האלקטרוניקה ומסדרת את העניינים. למעשה, במכוניות מודרניות רוב הנהגים בכלל לא יודעים עד כמה הם היו קרובים לצרה, ומה עשתה האלקטרוניקה כדי לחלצם.
אבל יש דבר אחד שהמכונית הטובה ביותר והאלקטרוניקה המתקדמת בעולם עדיין אינן יכולות להתמודד מולו - הנהג מאחורי ההגה.
היות שברוב הדגמים, שמביניהם יכולתי לבחור לצורך ההדרכה, כבר נהגתי בעבר, החלטתי להתרכז בפייסמן, שהיא - כך חשבתי באותה עת - המכונית הכי לא מובנת, שלא לומר מיותרת, שמיני בנתה מאז שב.מ.וו החייתה את המותג מחדש בשנת 2001.
כמו כל מיני, גם פייסמן משדרת היגוי חד מאוד וזריז, ולמרות זאת צריך לעשות מעשים ממש מטופשים כדי להוציא אותה משלוותה ולגרום לה לאבד שליטה.
מטרת ההדרכה, כפי שהודגמה בכמה תרגילים, היא לחדד אצל הנהג את תחושת ההתגברות על האינסטינקט ועל הפאניקה שאוחזת במי שנקלע למצב לא מוכר, לא צפוי, מפחיד או מלחיץ על הכביש.
השיטה: להתחמק ממכשולים, לבלום בלימות חירום ממש אלימות, ולא לשכוח לעולם ש"לאן שאתה מסתכל לשם אתה מתקדם". במילים אחרות, בכל מצב סכנה בכביש חייב הנהג להביט אל נתיב המילוט האפשרי עבורו ולא אל תוך הסכנה. ואז עליו לכוון לשם את ההגה ולא להיות עדין עם הבלמים כאשר נדרשת בלימת חירום. הבעיה היא שנהגים לא תמיד מביטים אל הכביש, וגם אם מביטים הם לא תמיד רואים את מה שהם מסתכלים עליו.
שלושת השלבים
מיני הוא אחד המותגים היותר מצליחים בעולם הרכב בימינו, ומי שהיווה השראה ללא מעט יצרניות רכב, ובהן פיאט וסיטרואן (DS). כאשר בוחנים את ההיסטוריה המודרנית של המותג מבחינים בשלושה שלבים ברורים:
בדור הראשון הלכו אנשי ב.מ.וו על ביצים וצמצמו את הסיכונים שלקחו, בין היתר על ידי שיתוף פעולה לא מוצלח עם קרייזלר לייצור מנועים זולים.
בדור השני הם כבר היו מאוד בטוחים בעצמם, ובנו שתי משפחות של מוצרים על שתי גרסאות שונות של פלטפורמות הנעה קדמית.
על בסיס מיני הקטנה נבנו גם גרסאות קבריו, וקלאבמן, וגם הצמד המרהיב קופה ורודסטר.
בת משפחה גדולה יותר היא קאנטרימן, שנראית כמו מיני שהתנפחה. בפועל זו באמת מכונית גדולה יותר בכל ממדיה, ורק קווי המתאר העגלגלים והמתוקים שלה יוצרים רושם שהיא קטנה.
קאנטרימן המקורית נולדה בשנת 2010. שנתיים לאחר מכן ביצעו במיני אקט שנראה מאוד הגיוני בשעתו: הם לקחו את קאנטרימן המרווחת (יחסית למיני) והשימושית, "מחצו" את חלקו האחורי של גגה כדי לקבל תצורת קופה משונה במקצת, והסירו את שתי הדלתות האחוריות - אלה שעד לאותו רגע הקנו לקאנטרימן את היתרון הגדול ביותר שלה לעומת מיני האצ'בק הקטנה.
התוצאה היא הכלאה לא לגמרי ברורה בין ריינג' רובר איווק לבין ניסאן ג'וק, משהו שוודאי יקסום למי שאוהב עיצובים לא שגרתיים.
אלא שהתחושה בתחילת העשור הנוכחי הייתה שכל יצרני הרכב לא ישנים בלילות מפני שהם הוגים אינסוף רעיונות לנישות חדשות שאף אחד לא חשב עליהן לפניהם. באותה עת לא חלף חודש בלי שהתבשרנו על עוד תת־קטגוריה חדשה עם גודל או עיצוב שטרם נראו.
על רקע זה נראה כי מיני, עם שבעה דגמים שונים ונבדלים זה מזה, נוסעת לכיוון הנכון. גם אם פייסמן לא ממש נראה לי מרהיב מספיק כדי להיות מיני, היו מספיק דגמים מרתקים אחרים - קופה ורודסטר בראשם.
מה שלא פורסם בשעתו, אבל ידוע כעת, זה שאנשי ב.מ.וו ומיני החליטו לא לשחות עם הזרם, אלא נגדו: דווקא בשעה שנראה שהם הוגים ומבצעים עוד ועוד גרסאות חדשות ומרחיבים את היצע הדגמים - הם החליטו להתרכז בעיקר ולהצטמצם בחזרה.
קשה לחזור לאחור
בשלהי השנה שעברה בוצעו מתיחות פנים קלות בקאנטרימן ובפייסמן, אבל זה כבר קרה בשעה שמיני נמצאה בשלב שלישי בחייה, שבו בוצע מיזוג מתבקש עם המשאבים של ב.מ.וו.
דור שלישי של מיני האצ'בק מבוסס כבר על פלטפורמת הנעה קדמית חדישה, שתהווה בסיס לכל דגמי מיני ולמספר קטן של דגמי ב.מ.וו. החדשות הרעות הן שבמסגרת צמצום המגוון החליטו אנשי מיני להעלים מהיצע הדגמים שלהם את קופה ורודסטר, וגם את פייסמן.
כך אירע שהנהיגה במכונית המתוחה - ככל הנראה שנתיים לפני שייצורה יופסק - הייתה עבורי הזדמנות ראשונה (וכנראה אחרונה) להתנסות בה.
שימושית, כבר אמרנו, היא לא: לא קל להשתחל אל המושב האחורי שלה, ומי שמצליח ימצא שם מקום (מרווח ועם מרחב ראש מפתיע לטובה) לשני נוסעים בלבד. תא המטען מצומצם מאוד.
סביבת הנהג, שכמעט לא שונתה במסגרת מתיחת הפנים, פחות מוצלחת מזו של הדור הנוכחי, השלישי, של מיני האצ'בק (שלוש וחמש דלתות), ושיכוך המהמורות נועד לשדר תחושת ספורטיביות (או, במילים אחרות, קשה, מתרסק ולא ממש נוח).
סביר להניח שגם אני מאלה שמתרגלים בקלות לדברים טובים, ולכן פחות אהבתי את מנוע הטורבו־בנזין בנפח 1.6 ליטר, שגם הוא שריד לטכנולוגיה היוצאת של מיני, זכר לשיתוף הפעולה עם פיג'ו־סיטרואן.
בסך הכל מדובר אומנם ביחידת כוח ראויה ורהוטה, אבל לאחר שמתרגלים למנועים של הדור הנוכחי, בתצורות שלושה וארבעה צילינדרים, קשה לחזור לאחור.
לאחר שסיימתי להתלונן אני חייב גם לברך על הדברים הטובים, ובראשם על העובדה שגם פייסמן נוצרה כדי לשדר את האופי הקארטינגי, החד והמדויק, של מיני, אופי שמייצר רמות גבוהות של הנאה מנהיגה.
לאחר שחרכנו לא מעט גומי על מסלולי ההמראה של האקדמיה לנהיגה של ב.מ.וו, יצאנו למסלול נהיגה שהוביל אותנו דרומה, אל הרי אוסטריה, על גבי כבישים מפותלים. לצערי, הרבה מן הנסיעה עצמה לא נותר צרוב כזיכרון חיובי, מפני שבאחת הפניות קידמה אותנו תמונה קשה. אופל אסטרה אחת, שככל הנראה נסעה מן הכיוון שאליו פנינו, ניצבה מרוסקת למחצה לצד הדרך, לאחר שהנהג שלה, כך להערכתי, לא נתן זכות קדימה לאופנוען שרכב על הכביש הראשי.
חלפנו במקום דקות לאחר התאונה ועוד לפני שכוחות החילוץ הגיעו לשם. נהגים אחרים כבר הספיקו לכסות את גופתו של האופנוען, שככל הנראה נהרג במקום.
מכל התסריטים שהצלחתי להרכיב בראשי, הסביר ביותר הוא שנהג האסטרה פשוט לא היה מרוכז בנהיגה, אולי משום שניסה לתפעל את הטלפון שלו ואולי מסיבה אחרת. כאשר נכנס לצומת, הוא לא היה יכול להבין מה קורה שם.
גם כעת אני לא יכול לומר אם קורס נהיגה של ב.מ.וו היה משנה את צורת הנהיגה, או נכון יותר, את ההתנהגות הזאת, והיה גורם לנהג להימנע מהסחת דעת. האלקטרוניקה, כל עוד היא לא מחליפה לגמרי את הנהגים, ודאי לא הייתה הייתה לעזור.