אש קטנה: הונדה ג'אז מציגה דור שלישי עדכני וקורץ

אני אוהב את גברת הונדה. גרתי עם סיוויק במשך כמה שנים, ניהלנו מערכת יחסים בריאה, גידלנו שני ילדים, נפרדנו כידידים. הבעיה היא שאת בת הדודה מצד האמא, הונדה ג'אז, לא ממש אהבנו לארח בחגים. הג'אז תמיד הייתה שלושת רבעי סבתא. מכונית שמתאימה לשני פנסיונרים, שיוצאים לבקר את הילדים והנכדים בכפר ורדים, בדרך יעצרו לשתות קפה ויביאו איתם סיר עם טשולנט. מכונית קטנה אבל מקשישה. 
 

לפגישה עם הדור השלישי של ג'אז כבר לא הייתי מוכן לבוא עם הדעות הקדומות שסחבתי מאז ששלחה אלינו את הדור הראשון באוניות המעפילים. צירפתי לסגל את א', חיילת בצבא ההגנה לישראל, רישיון טרי, ישר מהניילון. שופטת חיצונית, אובייקטיבית ואקטיביסטית. עוד זוג עיניים בטח לא יפריע לבחינה המדוקדקת.
 

א' רק התיישבה על הכיסא ליד הנהג וכבר הכריזה "יש לך HDMI". המבט שלי נפל לרצפה, הגרון התייבש מעצב. לפני חודש הייתי אצל הרופא, חוץ מלחץ הדם הוא אמר שהכל בסדר. היא הצביעה על שרשרת השקעים מתחת למסך הטאץ'. יש שקע HDMI, ועל פי הבנתה אפשר לחבר לפטופ ולראות סרטים. ואני, הטכנופוב, עמדתי בפה פעור מהלם ומיד שאלתי "ומגהץ גם אפשר?".
 

הונדה, מרוב שאמרו עליה שהיא זקנה, הרביצה את כל החידושים וההמצאות בקוקפיט, כדי שלא נחשוב אפילו לחזור עם תלונות על הגיל והקמטים. תקלטו, על ההגה ומצדדיו לא הצלחתי לספור את כמות הכפתורים שמוצעים ללחיצה. אני מבין ויודע שרוצים להקל את השליטה ברכב, ואחרי שמתרגלים זה פחות כואב, אבל יש אנשים כמוני שכל העניין הזה מטיל עליהם אימה. הם אפילו מפחדים להפעיל את הווישרים, כדי שחס וחלילה כיסא המפלט לא ייכנס לפעולה ונסיים במחלקת חיבור והרכבה בשיבא.
 

כשיושבים בפנים יכולים להבין למה יש אנשים שמתעלמים מהפוביות האלקטרוניות ומשקיעים כסף בקופסה היפנית. המכונית הזו אולי קטנה בגודל, האורך שלה 399 סנטימטרים בלבד, אבל בפנים לא מרגישים את זה. אין בעיות להיכנס, לצאת, לא חשים בדוחק מחניק מאחור, יותר מרווחת מהדור הקודם.

אני יכול לספר לכם שנסענו דרומה, רחוק מאוד, ובחזור, עד מרכז תל אביב, לא יצאנו תפוסים, חורקים וכואבים. לא סתם א' המשיכה לקרוא לה "משפחתית", ולא משנה כמה תיקנתי לקטנה.  בטוח שאנשי הונדה הטובים והמהימנים הבינו שהם צריכים להתאים את עצמם לשוק הצעיר. מכונית קטנה צריכה היום להתחרות בכל מיני מתוקות וסקסיות שקורצות לרווקים ולסטודנטים. המותג האיכותי לא תמיד מנצח כשהוא מונח בחלון הראווה.
 

 

הסתכלתי על המודלים הישנים של הג'אז, והיא באמת שינתה את פניה. יותר אווירודינמית, עצבנית, עדכנית. אותי זה שכנע, את א' קצת פחות. היא אמרה שהרכב הנ"ל קצת מבוגר לטעמה. אבא שלה בטח יאהב. אבא שלה בערך בגילי.  אמרנו נתחיל לנסוע, נכיר את המכונית. יפניות תמיד מספקות סחורה של אמינות. אנשי הונדה מתגאים שברכב הזה מותאם מנוע חדש וחסכוני, שגם אמור להשפיע על הביצועים, גם על צריכת הדלק וגם על זיהום האוויר.

בנוגע לסעיף זיהום האוויר אנחנו תמיד בעד. בעולם שלנו כמה שפחות הפרעות לאוזון, ככה יותר טוב. והג'אז, דגם האלגנס, היותר מאובזר ויוקרתי, שבו נהגתי, מגיע לנתונים נאים. דרגה 3, צבע ירקרק.
 

כשהבטנו במחשב, גם מבחינת צריכת הדלק התברר שעל כל ליטר בנזין נסענו 18.8 קילומטר, בנסיעה משולבת, שהייתה הרבה יותר בינעירונית. עוד נתון מכובד. את א' הצריכה לא עניינה. יותר בא לה לשחק במסך הטאץ' המרהיב עם מערכת השמע האיכותית. בכל מקרה, נסענו דרומה לכיוון בסיס צבאי שבזמן השירות היה הסיוט הכי גדול שלי. שנאתי להגיע אליו יותר מאשר לרופא השיניים. אזור של חול פודרה טובעני, משולב בטמפרטורה שמבשלת בני אדם בעודם בחיים.
 

עם ההונדה לפחות ידעתי שזו מכונית שתשמור עלי. זה לא רכב להתפרע איתו. מאיץ מ־0 ל־100 קמ"ש ב־12.3 שניות, אף על פי שלי זה נראה קצת יותר. 

במהירות הזו ההונדה מאוד נעימה לנהיגה. הרבה יותר כיף לנסוע בה במהירות קבועה ורגועה מאשר להתחיל לטרטר אותה. מדובר במנוע בנפח 1,300 סמ"ק, בעל 102 כוחות סוס עם תיבה רציפה אוטומטית, שבעה הילוכים, שניתן להעביר גם ידנית באמצעות פליפרים בצדי ההגה. לא מדובר במכונית להרפתקנים, אבל את זה ידענו לפני הנהיגה. 
 

רק שאני חושב שבהונדה ג'אז אחד הדגשים החשובים הוא עניין הבטיחות. שם, מודה, לא מצאתי את הכפתורים המנתקים של ההתרעות, לכן במשך שעות נאלצתי לקבל כל רגע אזהרות שבאות עם צליל טורדני.
 

ההונדה שומרת שלא יקרה לכם דבר מהרגע שעזבתם את החניה בבוקר ועד שחזרתם לסלון בשעות הערב. יש לה מערכת בלימה עירונית אקטיבית. אם התקרבתם יותר מדי לרכב מלפנים, היא תתריע בקול, או על גבי מסך. ואם תמשיכו להתקדם, ולא במהירות שעולה על 30 קמ"ש, היא תפעיל עצמאית בלימת חירום. אומרים שבתנאים טובים המערכת מסוגלת למנוע לחלוטין את ההתנגשות. מודה, לא ניסיתי.
 

בכל אופן, על כל סטייה מנתיב תקבלו אזהרה עם עותקים. ויש מערכת עזר חכמה לבקרת מהירות, שלא קיימת בכל הדגמים של הג'אז, אבל כן בזה שנסעתי בו. המערכת מזהה את המהירות שמופיעה על התמרורים, וכשהרכב עובר תמרור במהירות גבוהה מהמותר, היא מאיטה אותו בהדרגה באופן אוטומטי.
 

זה נשמע לפעמים מצחיק, במיוחד כשאתה נוסע בדרום, באמצע שום מקום, משמאל שדה חיטה קצור, מימין תאילנדי על טרקטור, ואז כשאתה שוקל להגביר ולהרביץ, כי אף אחד לא רואה, אתה מקבל מהמערכת התרעה ומרחוק גם מזהה שוטר עם אקדח לייזר מכוון אליך ישר לראש. סיפור אמיתי.

תודה על העזרה, אמרתי לכוח העזר, באמת מעריך מקרב לב את ההתחמקות מהקנס ומהנקודות, רק לא עבר הרבה זמן עד שנדלקה נורה כתומה במרכז לוח השעונים. מרוב לחץ ביקשתי לשאול איפה טעיתי. לא הסתרקתי בבוקר? לא בדקתי שמן? למזלי א', מהדור הצעיר והחדש, הסתכלה בספר הרכב ותוך שניות איתרה שמדובר בלחץ אוויר בגלגלים. ספר רכב נוח, במקרה שהתעניינתם.

הגענו לבסיס הצבאי, אי שם בדרום. האמת, כבר לא מדכא כמו פעם. עבר מתיחת פנים, ניקיונות, נבנו בו מבני קבע, אבל לא הייתי נשאר בו יותר משעה. עם כל הכבוד למיטב החידושים של צה"ל, המזגן של ההונדה קרץ לי יותר. התחלנו לחזור, לא לפני שהעפתי מבט בתא המטען. 354 ליטרים. לא ענק, אבל סביר לגדלים האלה, בטח יותר טוב מהימים ההיברידיים של הג'אז, שכיווצו אותו ב־50 ליטר.
 

 

להונדה הזו יש כמה רמות אבזור ומחירים. מ־90 אלף שקל לידנית ועד הדגם המאובזר והיוקרתי שבו נהגתי שעולה 120 אלף שקל. רוב האנשים קונים את דגם הקומפורט, שמחירו 106 אלף שקל, כולל חיישני חניה אחוריים וקדמיים ומערכות הגנה. אני, אישית, הייתי בהחלט מסתפק בו. יכול להסתדר בכיף בלי כל הפיצ'פקס.
 

חיבבתי את הג'אז, היא השאירה עלי רושם הרבה יותר טוב מפעם. היא משתדלת להיות בחבר'ה, לספר לפעמים בדיחות, להיראות כמו שצריך. אולי קצת פחות טכנולוגיה והיינו קובעים דייט נוסף.  גם א' בסך הכל נהנתה. "עדיף על אוטובוס", צחקה, אבל מיד הוסיפה שתמליץ לאבא שלה. זה עדיין לא רכב בשבילה.