רכב לגבר שמאוהב בעצמו: אבארט קומפטיציונה היא צעצוע גס ומחוספס

תבינו, האבארט דגם 595 קומפטיציונה (רק בגלל השם כדאי לקנות) הוא רכב למי שיש לו בחשבון הבנק 228 אלף שקל פנויים להוציא על צעצועים. קראתם נכון, צעצועים, לא רכב.
 

מי שיש לו אבארט נוהג ביומיום במרצדס יוקרתית. ובערב, כשהילדים ישנים והאישה בוהה ב"אנטומיה של גריי", הוא שולף את החיה מהחניה התת־קרקעית ומשחרר את העצבים שאגר החל מהבוקר. מתברר שחתך האוכלוסייה של הרוכשים הוא גברי, קצת מבוגר, בטח לא ילד מתלהב.

לא טעיתם, המראה החיצוני הוא פיאט 500, פחות או יותר. יפה, מקסים, אבל זה לא רכב שרירני שאתה עובר לידו וממצמץ בעצבנות. רכב קטן, חמדמד. 365 סנטימטרים של אורך, משקל 1,070 ק"ג, הכי בא זה ללטף ואולי לזרוק עצם בשביל הפאן.

אבל אז תכניסו לפודל המרהיב מנוע 1,400 סמ"ק עם מערכת הזרקה אלקטרונית בעלת מגדש טורבו ומנוע שמסוגל לייצר 180 כוחות סוס. לשם השוואה, את המאזדה 3 שלכם גוררים 120 סוסים. זה הרכב האידיאלי לשחרור היצרים הכי אפלים ששמורים בתאים האפורים. זה בדיוק הפרטנר המטורף שחיפשתם.

כן, האבארט הוא האחיין הבעייתי של הפיאט 500. הם דומים, אבל בעוד אחד מנומס, השני רק רוצה ללכת מכות, מתחנן שתלחצו על דוושת הגז. כבר בכניסה אתם מבינים את הקטע. העיצוב הפנימי כל כך סטייליסטי, איטלקי, שמומלץ לתלות בגלריה ולא לשדך אותו לשמן ולדלק, חבל על התסרוקת.

לנסיעה לקחתי מכרה טבעונית אלגנטית. זה לא רכב לטבעונים ולא לצמחונים, כפי שגם קראתי בספר ההוראות. בשביל כמות העור שהושקעה בו כנראה היו צריכים להיפרד מעדר. 

הגלגל מצופה עור, כמו גם הציפוי של הדלתות. בשטיחי הרגליים יש עור, במושבים עור. המושבים הקדמיים הם בכלל מושבי ספורט של סאבלט. התחושה היא של פורמולה 1. זה רכב איטלקי, אז הכל אופנתי, מעודכן ולא חיקוי זול מהמזרח. כל כפתור מעוגל, רטרו משולב בספורטיביות. הצבעים תואמים, השעונים מסוגננים, כולל שעון צד, מד גדישה לטורבו. הבנתם למה הרכב לא בשבילכם? אתם פשוט לא ראויים.

אל תדאגו, גם אני לא ראוי. נוסע ביומיום במכונית משפחתית אפורה, בקושי גומר את החודש, 228 אלף שקל אני אשיג רק אם אשדוד בנק. בטח לא בדרך הטבע. אז כבר לפני שנכנסתי הזהירו אותי 

להתנהג יפה עם האבארט. זה לא רכב רגיל שנכנסים ומניעים, כל לחיצה על דוושה היא קריטית, לא משחררים את החמור ככה סתם.

יש גרסה ידנית ואחת עם גיר אוטומטי, רובוטי, שגם מייקרת את המחיר בערך בעשרת אלפים שקל. לי נראה שמי שקונה אבארט אוטומטית חוטא לאחוות המעריצים. מכונית כזו צריך להרגיש בידיים. להחליף הילוך רק כשהיא דורשת עוד. למשוך כמה שרק אפשר, לתת לה להתאמץ. 

נסיעה ברחובות הצפופים של תל אביב קטנה עליה, היא לא בנויה למידות האלה. המכונית הזו צריכה מרחבים, וכמה שפחות שוטרים באזור - עדיף.

לנסיעה, כפי שציינתי, הצטרפה בחורה אלגנטית, אבל טבעונית. “מה הרעש הזה?", היא התלוננה מיד כשישבה בכיסא המרוצים שפינינו למענה.

רעש? זו מוזיקה איטלקית במיטבה. ויוואלדי של הנהגים המקצועיים, אגזוז מונזה קוראים לזה בשפת הגברים המסוקסים. אגזוז שנועד לספר לשכונה “מותק, הגעתי". הוא רועש, עצבני. לא סתם כתוב בדופן הרכב “לא הסאונד של השקט".

“אם הייתי מקבלת אוטו כזה, הייתי הולכת ישר למוסך, משוכנעת שמשהו לא בסדר", אמרה הגברת. 

זה לא רכב לזוג, אם כי גם ארבעה יכולים לשבת בו. זה רכב לגבר שמאוהב בעצמו. רכב לדדי דדון ששר “למצוא אחד כמוני אחרי כל השנים זו מתנה שמקבלים רק פעם בחיים", מילים שמתאימות בול לאירוע.

נסענו דרומה. יולי, חום אימים בחוץ, המזגן מכוון ל־17 מעלות. בפנים מערכת שמע מדוגמת, "אינטרסקופ סאונד סיסטם", שתצדיק את המחיר. עם סאב ומגבר. מוזיקה כמו שצריך.

בעיר עוד לא מרגישים על מה הצעקה, אבל נסענו למקום שבו הבתים נגמרים, החול נהיה חום, צעקני, והקוצים שולטים. כבישי אספלט רעועים קיבלו את פנינו, אבל האבארט, כשהיא נכנסת לזון, לא סופרת אותם.

היא מאיצה מ־0 ל־100 ב־6.7 שניות. רכב עם הנעה קדמית שנותנת את הבום הזה בישבן. נסעתי לפני שנתיים באבארט עם 135 כוחות סוס, זו עם 180. אתה ישר מבין שיש פה עסק עם רמה אחרת.

והכל כאן צועק "ספורט", לכן אני שוב מדגיש - הרכב לא מיועד לחסרי הספונטניות ונעדרי חוש ההרפתקנות. כאן מטרת הנסיעה היא נהיגה ולא הסעת ילדים לחוג מקרמה.

זה לא רכב מנהלים שמשייט בנינוחות של נושאת מטוסים מעל בורות וסדקים. כאן מרגישים כל מהמורה בכביש - וזו גם הכוונה. יש באבארט בולמים קשיחים, קפיצי הנמכה שתפקידם להנמיך את מרכז הכובד במכונית. זה רכב שמאתגר, שאתה יוצא בו מיוזע כמו אחרי סשן במכוניות מתנגשות בלונה פארק. זה העניין.

בכבישים שבהם נהגנו מדי פעם עברו משאיות. עוד לפני זה הזהירו אותנו מתת־היגוי בזמן עקיפה. לא צריך להתלהב יותר מדי ליד ההגה, מכוניות כאלה, בכבישים לא משהו, יכולות להיות לא אחראיות למעשיהן.

אחרי שעה וחצי של נסיעה רצופה נכנסנו לביקור בקיבוץ. אתם מבינים, רכב ספורט איטלקי ליד טרקטור ג'ון דיר שלפני שעה פינה גללים של פרות. 

אחרי עשר דקות האבארט נתנה נהמה, הסבירה שהבינה את הקטע. חייבים לציין שיש הרגשה מאוד חו"לית כשנוהגים בה. הייתי יכול לדמיין את עצמי במשקפי שמש של ארמאני, ז'קט ספורטיבי וצעיף מסביב לצוואר. הבעיה היא שאין לי אף אחד מהדברים האלה. לצערי, אזל בשוק.

הדרך לתל אביב חזרה הייתה הרבה יותר רגועה. לומדים להתרגל לאבארט, להכיר את חסרונותיה ויתרונותיה. הסתכלנו על מחשב הדרך. בנסיעה בין־עירונית היא צרכה ליטר בנזין על כל 10.3 ק"מ. בדקנו גם את הבלמים, ארבע בוכנות, מחוררים. עובדים בהחלט כמו שצריך.

הבחורה אהבה את העיצוב, פחות את הנסיעה. הרעש, כיסא הספורט. "בטח אפשר למצוא במחירים האלה מכוניות הרבה יותר ידידותיות לסביבה", הסבירה.

הגבר האפור, אני במקרה הזה, מודה, גם לא היה קונה אבארט לשימושו האישי. קודם כל, יקר מדי. שנית, צריך ממש להיות מחובר לקטע, ואני קצת פחות התחברתי. 

מצד שני, זו הייתה חוויה מחוספסת, גסה. היו רגעים שהסתכלתי במראה הקדמית, ומה שראיתי זה חיוך דבילי מרוח לי על כל הפנים. איזה כיף.