קיה פורטה לא עוצרת נשימה אבל בהחלט עושה את העבודה

צמד המילים "צי רכב" גורם לי להתגרד. אני לא יודע אם מדובר באלרגיה, במשהו פסיכולוגי או בפחד קיומי, אבל המחשבה שאנהג ברכב שמפעל שלם חגג עליו רק שלשום, שאעמוד ברמזור עם מאה אלף מכוניות דומות בול, עושה לי רע על הנשמה. אני רוצה שיצביעו עלי בכביש, שיוסיפו קריצה סקסית כשברקע מתנגן שירה של משינה "את לא כמו כולם". ככה אני אוהב את האוטו שלי, גדול וירוק, נוסע רחוק.

לכן הלכתי למפגש עם קיה פורטה דיזל בחיוך מתנצל מראש, כמו שהולכים לבקר את הדודים שלא ממש בא להיפגש איתם. "אנחנו חייבים ללכת, השארנו את המרק על האש. צריכים להיפגש שוב, יוני 2020 מתאים לכם?".

אבל כמו ששאל פעם חכם סיני בכיכר העיר: "אם לא תנסו, איך תדעו?". עמדתי מול קיה פורטה, עשיתי סיבוב. אף על פי שהכנתי תשובה אכזרית מראש, הייתי חייב להגיד שאני מחבב את העיצוב. כמו שאני אוהב את הספורטאז' או את האופטימה המגיעות מאותו מפעל.

כן, מדובר בגבירות נאות. יכול להיות שזו עבודת העיצוב המרשימה של פטר שרייר, אותו מעצב גרמני שפעם היה אחראי לציורים הדקורטיביים מבית היוצר של אאודי וכבר יותר מ־11 שנים מחובר לפס הייצור הקוריאני.

אז נכון, אל תצפו לראות למבורגיני מסוגננת, וגם לא אלפא רומיאו אלגנטית, אבל יש משהו נעים בעיצוב הגלי של הפורטה, בגריל השחור שבפרונט שנותן ארומה קצת אחרת מעוד חברה ממושמעת בצי רכב, ההוא שאנחנו ממש לא מחבבים.

קודם כל פתחתי את תא המטען, כי אני הרי יודע מה אנחנו אוהבים. 480 ליטרים שלא רואים את סופם. גם אני פעם חשבתי: בשביל מה צריך ישבן אדיר כזה, כמה פעמים בשנה אנחנו יוצאים לפיקניק? אבל תבדקו בעצמכם, הבגאז' שלנו תמיד מלא. ארון קיר, מומיות מצריות, צדפים שאספתם והתכוונתם למסגר, בגדים ישנים שהבטחתם לזרוק. אנחנו אגרנים כפייתיים, לכן ככל שהוא גדול יותר - הוא נוח יותר.

בדקתי את המושב האחורי. מרווח וממוזג הודות לפתחי האוויר שהתקינו מאחור. גם מלפנים יושבים בכיף - המושבים נוחים, התמיכה בגב התחתון טובה. הדשבורד לא ממש מרתק, הרבה כהה בעיניים, די סטנדרטי, אבל הכל ברור וידוע. מסך הטאץ' מוטמע היטב במרחב. סימנו וי עם כוכבית.

חלקה כמו חמאה

בשביל לא להיות משוחד, החלטתי לצרף לנסיעה ידיד טוב, סנוב אמיתי, כדי שייתן לי גב. אחד שאם הוא לא מזהה סמל של מרצדס בפרונט הוא לא נכנס לרכב. הוא לא מדבר איתכם לפני שבדק את אילן היוחסין ומצא שיש לכם קשר ישיר לנסיך הארי ומשפחת המלוכה הבריטית.

הוא ניתק לי פעמיים. פעם כששמע את הצירוף המחוויר "קיה פורטה" ופעם שנייה כשהשחלתי את התוספת "דיזל". בפעם השלישית הוא איים להזמין משטרה על הטרדה. אחרי שעות של תיווך אמריקאי הוא הסכים לפגוש אותי לרבע שעה, דקה לא יותר, והשביע אותי לא לספר לסביבה הקרובה.

"בושה וחרפה", הוא נחר בבוז כשנכנס לרכב במשקפי שמש ובפאה נוכרית. "הרכב הכי מכוער שראיתי בחיי. אני יכול כבר לרדת?", ניסה להתחמק מצו בית המשפט שמסרתי לידיו.

אבל כבר לא היה לו צ'אנס לסגת. השתלבנו תוך דקות בנתיבי איילון בדרכנו דרומה. הוא בכה מייאוש ושאל אם הרכב הזה בטוח, כמה כריות אוויר יש. "שש", עניתי. "רק שש, למה לא שמונה?", הוא קיטר. הבהרתי שלא ידאג, יש גם מערכת לניהול יציבות, מערכת לסיוע לבלימת חירום. במקרה הצורך נפעיל את כיסא המפלט.

הסנוב התחיל לנשום ללא מכונות בערך ליד ראשון לציון. קיה פורטה הזו היא רכב מרגיע. קודם כל, היא מבודדת רעשים מצוין. שנית, מי שמפחד מדיזל מקרקר, כמו במוניות פיג'ו של פעם, כדאי שיירגע. אם לא היו מספרים, לא הייתי יודע.

לפורטה מנוע טורבו, הזרקה ישירה, 1,600 סמ"ק. גיר אוטומטי כפול מצמדים, 136 כוחות סוס ושבעה הילוכים קדמיים. אז בסדר, הרכב הוא לא מטוס, לא תעשו בו חרקות בכביש הנטוש ליד ערד, אבל הוא בהחלט מאיץ יפה. תוך 10.8 שניות אתם ב־100 קמ"ש, אבל מה שיותר מרשים הוא שהעברת ההילוכים חלקה כמו חמאה. האוטו מגיע למהירות גבוהה, הופ הסתכלתי ואני בהילוך שביעי ואפילו לא שמתי לב.

אני יושב עם הידיד שמספר לי על מלונות חמישה כוכבים שבהם בילה בחופשה האחרונה, מחלקות ראשונות שבהן טס, והנה אנחנו כבר בכניסה לקריית מלאכי. החבר הודה שזו הפעם הראשונה שהוא הצפין מעבר לארמון בקינגהאם ופעם ראשונה ששמע על קריית מלאכי, אפילו את משה קצב הוא לא הכיר.

עצרנו לקפה בצומת קסטינה. איך המקום השתנה מאז שעברתי הכשרה על טנקים בבסיס ג'וליס הסמוך. יש מרכז מסחרי, בתי קפה. פעם לכל היותר היינו קוטפים שם תפוזים בפרדס הסמוך ובורחים לפני שהשומר הגיע.

אחרי עצירה קצרה, על רקע הנוף המהמם של "קפה ג'ו", עשינו את הדרך הביתה. הסנוב אפילו נרדם לעשר דקות. כשהתעורר, אמר שהאוטו לא רע. "לא רע?", סיננתי. "זה רכב מצוין".

באמת פעם הדיזל היה מזהם אוויר, מסומן באיקס על ידי כל הארגונים הירוקים למיניהם. הייתם קונים אותו עם הכנה לארובה, אבל הזמנים השתנו. כשמסתכלים עכשיו על דרגת זיהום האוויר היא מופיעה ליד הספרה 4, צבע ירוק, יכולה לשרת את השר להגנת הסביבה.

וזה עוד כלום כשמדברים על עניין החיסכון הכספי, היקר ללבנו. הבטתי במחשב הדרך, והפורטה, בנסיעה משולבת, שתתה ליטר על כל 18.8 קילומטר. בקיה מספרים שהיא מסוגלת להגיע גם ל־21.7 קילומטר לליטר. בכל מקרה, מדובר בצריכה חסכונית שתרחיק אתכם מתחנת הדלק בשבוע הקרוב.

אז נכון שגרסת הבנזין של הפורטה עולה 129 אלף שקל, לעומת 134 אלף של הדיזל, אבל אם אתם אנשים שנוסעים למרחקים, דופקים קילומטראז' יומי גבוה, ההפרש הזה מתקזז בקלות. עסקה משתלמת.

בטח משתלמת ולא רק לציי רכב (לא מאמין כמה פעמים שילבתי את הצירוף האפור הזה בכתבה), אבל זה באמת לא רק רכב חברה מאובק עם מדבקה בצד האחורי. זהו רכב משפחתי אמיתי. מרווח בבגאז', מרווח במושבים, הנסיעה חלקה, שקט מסביב. למה בכלל צריך לחשוש מדיזל?

פוגעת בול

שאלתי את הידיד המתנשא אם הוא קונה. הוא המליץ לי לא לשאול את זה אפילו בצחוק. יש לו מעמד מוכר בקהילה וסטנדרט הרבה יותר גבוה, אבל הבטיח שיעביר המלצה בצינורות המקובלים לדרגים הנכונים.

החזרתי את הרכב בשעות הצהריים. עשיתי שוב סיבוב לבדוק פגמים ולספר עליהם לחבר'ה, אבל באמת שאין כמעט ריג'קטים. זה לא רכב שתעצרו בגללו את הנשימה, אבל אם תעשו חישוב מהיר, עלות מול תועלת, הוא יתאים לכם בול למידה, כי הוא בא לעשות עבודה.

תבינו, כמה שעות לפני כן הייתי מת להיפטר מהנסיעה הזו ולהיפרד מהפורטה כידידים ועכשיו בכלל לא הייתי מתנגד שיארזו לי אחת בטייק־אוויי. זהו רכב שבהחלט הייתי מביא בחשבון כדבר הבא בחניה.