איך הפכנו לכפר קטן, כל העולם הזה. אין הגדרה אחרת. בשבוע שעבר נהגתי בריינג' רובר והשבוע ביגואר, שני מותגי־על, הדובדבן שבקצפת. ומה משותף לשניים? אל תתבלבלו עם בית המלוכה הבריטי וגם לא עם פרשת הצוללות. למרות תג המחיר הגבוה, אנחנו מדברים על הודו. פעם זה היה מבטא בריטי כבד ולנהג קראו "סר רובין". עכשיו זה גנדי. תאגיד הענק טאטא השתלט על אימפריות הרכב האלו, ולכן אם אתם מעוניינים להתלונן על הגיר האוטומטי, תחפשו בספר הטלפונים של מומבאי את הכתובת.
כבר נהגתי ביגואר F–PACE לפני שנה. רכב פנאי גדול, מראה מסיבי, הנעה כפולה. גם אז התפלאתי מה לבר רפאלי ולנבירה בלול התרנגולות. בכל זאת, בסטייל של יגואר לא כלולה ירידה לשטח. אז יגואר עוד יובאה ארצה על ידי חברת מאיר - הגיע הדגם בליווי של מנועי דיזל. השנה, כשחברת המזרח קיבלה את הזיכיון, היא גם דאגה שינחת כאן רכב שמצויד במנועי בנזין שהם, עם כל הכבוד, יותר פופולריים בשוק.
אמרו לי שמדובר ברכב שונה. הרעש, תפקוד המנוע, כוחות הסוס שמופעלים. ברור, ברור ששונה. כל מה שתגידו, רק תנו ללחוץ על כפתור ההנעה ולהפליג מכאן.
אני מאוד אוהב את הפרונט של הרכב, בטח את הגריל הקדמי, דמוי הכוורת עם הסמל שנותן נופך אירופי קלאסי. מראה מאוד אלגנטי ומסיבי, סגנון ספורט־אלגנט.
בשבוע שעבר נהגתי בריינג' רובר איווק. אי אפשר להשוות במידות: היגואר יותר גדול ורחב. אבל כשמסתכלים על האיווק, אפשר להגיד שהוא חריג ביופיו ועל היגואר שהוא יפה מאוד בלבד. זאת אומרת יוקרה, אבל שגרתית.
גם פנים הרכב מפואר, אבל לא ברמות. ונהגתי ברכב ברמת הגימור היוקרתית "פרסטיז' פלוס". כמו באיווק, יש גם פה מערכת סאונד מדהימה של מרידיאן וחימום למושבים הקדמיים. וכשמניעים, גלגלת ההילוכים מתרוממת לה בסגנון ג'יימס בונד. נחמד, סבבה.
התרשמתי יותר מהמרחבים של הרכב. יש לו חתיכת בסיס גלגלים, 287 ס"מ, שמאפשר לכם להרגיש בקאנטרי. בכלל, יש שפע של עזרים לטובת הנוסעים, כמו שקעי USB ליושבי המושב האחורי ותאי אחסון למכביר, כולל קירור לתא הכפפות וחתיכת תא מטען בעומק 650 ליטר. זו תעלומה. בשביל מה נהג יגואר צריך כזה מחסן? לקניות בשוק, ליום שופינג באיקאה, או לציוד שטח כשניסע לג'בלאות.
זהו, שיגואר לא תרד לשטח, את זה היא מודיעה עוד לפני שנכנסתם. עזבו, אפילו אל תציעו. היא תסכים להביט בתמונות של בוץ, לרדת לשבילי החצץ שליד המלון, אבל אוהל וקומזיץ לא באים בחשבון. זה מחוץ לחוזה שלה. ככה זה, ואגב היא לא לבד. בין חברותיה אפשר למצוא את הלבנטה של מזראטי ואת הקאיין של פורשה. אל תיתנו למראה וליכולות על הנייר להטעות. בשביל השטח קחו את ההאמר של המג"ד, ההוא שגר בבית ממול.
זה רכב כביש קלאסי, ובשביל זה התאספנו: כדי שייסע בנתיב המהיר, משם יטפס לבית אורן, ייכנס לחיפה, ובדרך חזרה יקפוץ לקיסריה. ושלא ישכח לחטוף פיתה אצל דובי וסימו בגבעת אולגה. בשביל זה הוא נפלא, נותן את כל החבילה.
ברכב שלפנינו הותקן מנוע בנזין בנפח 2,000 סמ"ק. תלחצו על הדוושה וישתחררו להם בכיף 250 סוסים. סיפרו לי שלקחו אותו למסלול המרוצים בפצאל שבבקעה והוא נתן ביצועים מופלאים. אני לא הגעתי לשם, אבל כשהעברתי אותו למצב נהיגה ספורטיבי, אפשר היה להבין ממה מתלהבים.
יש ל–F–PACE תיבה אוטומטית עם שמונה הילוכים והיא מתמרנת אותם כך שלא תרגישו, אבל למה שלא תנסו את הקליפרים בצדי ההגה, אוטוסטרדה פנויה דורשת את זה. נהיגה ידנית, להוריד הילוך, להרגיש איך הסל"ד מטפס - ואז להרגיע את החיה. וליגואר הזה יש חתיכת שריר.
אפשר להזמין את ה–F–PACE גם בגרסה עוצמתית הרבה יותר. אני מדבר על מנוע בנפח 3,000 סמ"ק, 340 כ"ס, שיעשה את הדרך מ–0 ל–100 קמ"ש בפחות משש שניות. גם המחיר של המפלצת הוא בהתאם: 568 אלף שקל. לא לדאוג, גם ככה לא מדובר ברכב זול. 459 אלף שקל בגרסה המאובזרת שבה נהגתי.
אני מכיר את המגבלות שיש בארצנו. לי בהחלט הספיקו 250 הסוסים שהרכב העמיד לרשותי. שום כוח לא היה חסר כשטיפסנו בעלייה היפהפייה אבל
הידוע לשמצה לבית אורן, שם חלפנו על פני האנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל.
זהו רכב עם אחיזת כביש נפלאה. למרות הגודל אין תחושת כובד, אולי בגלל הדיאטה שעבר עם ארכיטקטורת האלומיניום הקל שממנה עוצבה השלדה. הדיאטה הצליחה להשיל ממשקלו 190 ק"ג לעומת הדור הקודם. 6.9 שניות מ–0 ל–100 קמ"ש, מספר הנתון הרשמי, בהחלט זריז.
אני זוכר שלפני שנה, כשנהגתי בגרסת הדיזל, די חששתי מרעשי המנוע שיבואו איתו. בכל זאת דיזל, אבל הופתעתי לטובה מהצליל הלא מטריד. גם כאן, אף על פי שגרמנו למנוע לתת פייט, לא נשמעו רעשי מאמץ מיוחדים, גם הודות לבידוד מצוין וגם משום שהאנגלים, יצרני הרכב המקוריים, הם לא האיטלקים שבאים להפגיז עם סאונד של מרוץ פורמולה 1. הם יותר בונים על קהל אלגנטי.
ככה זה גם בנוחות הנסיעה. יש לרכב מנעד נעים ולא מטרטר אפילו במצב ספורטיבי. נוח, זו מילת מפתח שיגואר מנסה לשדר מהרגע שנפגשנו. באמת נעים מאוד.
כמו בריינג' רובר, גם כאן פגשנו את מערכת הבטיחות של מובילאי. לא שאנחנו מתלוננים, אבל כבר אמרנו בשבוע שעבר שמכאלה מותגים היינו מצפים ליותר חידושים והמצאות בתחומים האלה. עם כל הכבוד, התרעה על סטייה מנתיב ובלימה אוטונומית בזמן חירום זה יפה ומרשים, אבל כבר ראינו דברים דומים ברכבים ברמות יותר נמוכות.
גם בסוגיית צריכת דלק היגואר לא חוסך. בסיום היום, כשבדקנו את עומק המכל, התברר שהוא שתה ליטר על כל תשעה קילומטרים. כך גם בזיהום האוויר, הוא לא התבייש במקום בתחתית, ליד הציון 14.
אז איך היה? נהניתי. ליגואר יש איכות שמקשה מאוד להוציא צקצוקים של קיטורים. לרכב הזה אין במה להתבייש מול חבריו באגף היוקרה, אלא אם כן מדובר ממש בנודניקים שנתפסים לקטנות.
אבל דבר אחד בכל זאת עקצץ בקצה הציפורן, וזו העובדה שנהגתי על הבונבון הזה שבוע אחד אחרי שפגשתי את הריינג' רובר איווק. הרי אם היו לוחצים אותי לקיר ומכריחים לבחור, אני יודע על איזו דוושה הרגל שלי הייתה לוחצת. למזלה של יגואר, הכל נשאר במשפחה, המשפחה ההודית של טאטא.