וולאר, היצירה לבית ריינג' רובר, הוא מסוג הרכבים שמיועדים לתצוגה. זאת אומרת, כמו נרות חנוכה: לראותו בלבד. לשבת, להריח את עור המושבים, לשזוף את העיניים בצמיגים המאיימים ולמות עם חיוך. טוב, אני מגזים בענק. הרכב נוסע נפלא, מערכת השמע ברמה אסטרונאוטית, אבל אני מכיר את הבעלים. זה חייב להיות הוא. נו, הטווס בחלוק המשי שמזמין אתכם להיכנס פנימה כשעל פניו מרוח חיוך רחב של פלייבוי שבע רצון. הוא ייצא לארג' ואפילו ייתן לכם לשבת בכיסא הנהג. כשהרכב בחניה, כמובן. אפילו ירשה לשחק במסכי הטאץ' המרהיבים, ולא תאמינו - גם לכוון את המושב, שתהיה לכם הרגשה של כאילו. ואז ישאל במתק שפתיים: "את האמת, איך?".
 
זה בול הוא. טיפוס השופוני שכל השכונה חייבת להכיר. כשהוא מגיע, זה תמיד בליווי חצוצרות וזיקוקים. וולאר בעיני הוא רכב שאתם עומדים מולו והתגובה הראשונה שיוצאת לכם מהפה היא "פששש" ארוך. "פששש", קודם כל מהיופי המהמם, מספר אחת בטבלת מלכות החן לדורותיהן, וגם בגלל המחיר שמופיע בסוף הקבלה. אחרי שתעשו את החישובים, כולל המע"מ, תשחררו את העניבה ותגידו: "פששש, מאיפה אני מגרד את הסכום?".
 
במחיר למשתכן תצליחו לגייס את דגם הבסיס תמורת 578 אלף שקל. אבל בזה שאני נהגתי - 2,000 סמ"ק, מנוע דיזל, בתוספת החבילה והלאקשרי - הגענו ל–686 אלף שקל, והוא לא הכי גבוה. זה שמגיע עם מנוע בנזין 3,000 סמ"ק, 380 כ"ס, עם כל התוספות, יחצה את רף ה–800 אלף. רגע, חכו, לאן אתם הולכים? תקשיבו לבעל ניסיון. אולי כדאי לכם למכור את הבית? אל תפסלו את האופציה הזו על הסף.

נסעתי לא מזמן באיווק של ריינג' רובר ונדהמתי מהסטייל, אבל זה אפילו יותר יפה. נמתח לאורך של 480 ס"מ, נמוך קומה - רק 166 ס"מ - מה שיוצר צללית אתלטית של אצן המוכן לזינוק. המראה הוא ריינג'–רוברי, בזה לא תוכלו לטעות. עכשיו נכנסים פנימה. תחשבו על כל הדאווין שאתם מכירים - ותכפילו. למשל כשתופיעו לסיבוב השופינג הקבוע בכיכר המדינה, אל תשכחו את הכניסה והיציאה, כי זה יהיה חלק מהטקס לילידים שמריירים מסביב. ידיות הדלת ייפתחו עבורכם חשמלית ויחזרו למקום המסתור אוטומטית עם הסגירה. רק על הגימיק הזה אני רואה שניים–שלושה פותחים פנקס צ'קים.
 
זה עוד בקטנה. לפני שבכלל הנעתם אתם מתרשמים מאיכות החומרים הפנימית. דיפוני העור, האלומיניום. הכל באיכות הכי גבוהה שיש. ואז הורדתם את העיניים למסכים. כבר הפסקנו להתרשם ממסכי מולטימדיה. כל מכונית מיני מציגה אחד כזה לפחות. כאן יש שניים גדולים, בגודל 10 אינץ', כמעט מסכי טלוויזיה. מסכי טאץ' מרהיבים ביופיים ושופעי נתונים. תוכלו לווסת בהם את מיזוג האוויר, לכוון את המתלים.
 
מצד אחד, אתם שוב פולטים "פששש", אבל הפעם בליווי זיעה קרה. לא יודע, לפעמים קשה לי עם עודף הטכנולוגיה מול העיניים. איפה הימים שבהם היו מניעים רכב עם כבלים וברדיו כיכבו הגבעטרון? מסך הטאץ' התחתון הוא באמת נפלא, בעל גרפיקה מהממת, אבל כדי לתפעל אותו צריך להשפיל את המבט, ובזמן נהיגה זה לא הכי בריא. 
 
סוף–סוף, אחרי סיבוב התרשמות וקריאת פרוספקט מהודר, נכנסנו לכיסא הנהג. תנוחת הישיבה גבוהה ומרווחת. מאחור היה בהחלט נוח, אבל החלונות צרים, בגלל המבנה הנמוך, אולי יפחיתו במעט מהנאת הדרך של יושבי השורה השנייה. כמו שאמרנו, יופי דוחה לפעמים מספר דברים חיוניים. וולאר הוא רכב כביש–שטח בהגדרתו, אבל מכוון במיוחד לאספלט, ובנוי גם על המרכב של יגואר F–PACE.

לכן אני מת להכיר את הנהגים שייכנסו איתו לאיזה נחל בערבה, ייתנו לו להתאמץ מול בולדרים ושועלים. זה הרי רכב שבחורף לא ייצא בכיף מהחניה, שחס וחלילה שלולית לא תלכלך לו את השאסי. איזה שטח בראש שלכם? אולי יתלכלך אם בכפר שמריהו יש עבודות בכביש שמעלות קצת אבק.


להרגיע את המצפון 
 
אבל שלא תטעו, זה רכב השייך למשפחת לנד רובר. כמו בן לחמולה שעברה את סיירת צנחנים, מאב לבן, אז גם לו יש יכולות מפותחות כשצריך להתמודד עם איתני הטבע. לוולאר יש מערכת "טרין רספונס", שמתאימה את עצמה לתנאי המסלול: שלג, בוץ, דרכי עפר. היא מסדרת את תפקוד המנוע, תיבת ההילוכים, הדיפרנציאל המרכזי.
 
לחיצה על מסך הטאץ' תגביה את מרווח הגחון עד לגובה של 25 ס"מ. כשהרכב על עקבים, זאת אומרת אחרי הגבהה, על פי נתוני היצרן הוא מסוגל גם לנסוע בשלולית בעומק של 65 ס"מ. כן, בטח, מחר ננסה. מה שכן, הרכב מצויד במתלי אוויר שאמורים להסתדר עם מכשולים מבלי למצמץ. להגיד שזו הייתה הנסיעה הכי נוחה שהייתה לי בשנה האחרונה? אני לא יכול להגיד את זה, אבל בסך הכל היא הייתה נוחה. 
 
נהגתי, כאמור, בוולאר שמגיע עם מנוע דיזל בנפח 2,000 סמ"ק, הנעה כפולה, שמסוגל להפיק מעצמו 240 כ"ס. במצב ספורט ניתן להרגיש את הזריזות שהרכב מוכן לספק. יש לו תיבה פלנטרית בעלת שמונה הילוכים. הוא מזנק ביעילות ותוך 7.3 שניות יגיע למאה קמ"ש. וכשהוא שם, אפשר להבין שאומנם מדובר בבן למשפחת לנד רובר, שאכלה הרבה סלעים בחייה, אבל ייעודו בחיים הוא כביש.
מזג אוויר מעונן, סאן–רוף, מערכת שמע מפוארת של "מרידיאן" עם 16 רמקולים. העולם לפתע נראה הרבה יותר יפה. אבל רגע, מי שבונה על בידוד רעשים סטייל אולפן הקלטות יתאכזב. בגרסת הדיזל אפשר היה לשמוע את נהמת המנוע חודרת פנימה. יש כאלה שמבחינתם זה הסאונד הערב ביותר לאוזן, יש כאלה שיפערו עיניים בתדהמה. לא מתאים להם הרעש הזה באמצע בטהובן. 
 
מבחינת האבזור הבטיחותי וולאר לא זוכה לציון גבוה, אבל מחזיק בלא מעט עזרים: שש כריות אוויר, התרעת שטח מת, התרעת סטייה מנתיב, בלימה אוטונומית בזמן חירום. מצד שני, בצריכת הדלק הוא הרבה יותר משכנע. הרכב הגדול סיים את יום המבחן עם נתון יפה של ליטר על כל 12.2 ק"מ. לא בטוח שמי שקונה מכונית באזור ה–700 אלף שקל ממש יתרגש מהחיסכון הנאה, אבל בכיף. לפחות להרגיע את המצפון.
 
אז איך היה? אני די משוחד. בעיני ריינג' רובר זה יופי טהור, וכאן מדובר באחד הרכבים היפים והמרשימים, פנים וחוץ. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים אומר לעצמי "פששש" ושוקל מגורים בשכירות בתא המטען. הבעיה היא כמובן במחיר. אם אתם באמת בעניין של שופוני, אין לכם במה להתבייש, וולאר הוא בול בשבילכם. לא תפסיקו להעלות תמונות משותפות לאינסטגרם. חיים של אושר ועושר. אם אתם מחפשים באותה סביבת מחיר רכב שיתגמל יותר את הנהג ונוסעיו, אני חושב שניתן למצוא משהו. במחירים האלה השמיים הם הגבול.