השטרות החדשים שהשיק בנק ישראל לפני שבועות ספורים עוררו התרגשות עצומה. הם צבעוניים ויפים להפליא, ועל גביהם מוטבעות נשים משוררות - מהפכה של ממש. אבל לא עבר זמן והספקנו לשכוח מהם. כולנו עברנו לעסוק במטבע שאי אפשר למשש אותו ביד או ליהנות מיופיו: הביטקוין.
השיגעון שהכניס לחיינו המטבע הווירטואלי הוביל אותי לשאלות: האם אנחנו בעצם עוברים לעולם בלי מזומן, והאם בכלל אפשר להתנהל בלי שטרות ומטבעות בארנק? אז יצאתי לבדוק, כמו שאומרים. החלטתי להתנהל במשך שבוע בלי כסף מזומן ולבצע את כל הרכישות והעסקאות בדרכים אחרות.
אם לסכם את החוויה בשתי מילים: זה אפשרי. ויותר מזה: ההתנהלות הזו יחסית פשוטה. היא בסך הכל דורשת היערכות מוקדמת, שכוללת בעיקר הורדת אפליקציות מתאימות. אז התחברתי לגוגל פליי והתחלתי לחפש. כדי להיות בטוחה שלא אתקע בלי כסף לנסיעות בתחבורה הציבורית, הורדתי את האפליקציה “רב־קו אונליין" ונרשמתי לשירות שמאפשר לי לטעון את הכרטיס באמצעותה.
כתושבת תל אביב שלא מוותרת על הקפה שלה, החלטתי להוריד גם את האפליקציה Colu, סוג של ארנק דיגיטלי שמאפשר לשלם באמצעות הנייד בהמון בתי עסק עירוניים קטנים, שגם מעניקים הנחות למי שמשלם באמצעותה. גם עבור מתנות יום ההולדת שנערכה בכיתה של בתי, שילמתי ביישומון, כפי שהחליט ועד ההורים.
כבר ביום הראשון עמדתי בפני דילמה קטנה. בשנים האחרונות, את רכישת הפירות והירקות אני מבצעת בדרך כלל בשוק הכרמל הסמוך לביתי. אני יודעת בדיוק לאיזה דוכן לגשת כדי לקנות את התירס הכי עסיסי ואת הבטטות הכי יפות, ואיזה מוכר יבחר בשבילי את הכרובית המוצלחת. אני יוצאת לשוק עם ארנק מלא כסף מזומן - כולל כל המטבעות הכי קטנים שהגיעו אלינו כעודף ומתגלגלים במגירה בלי דורש - וחוזרת עם עגלה מלאה.
מאחר שמעטים הסוחרים בשוק שמאפשרים רכישות באמצעות כרטיס אשראי, החלטתי לעשות הזמנה אינטרנטית מאחת החברות שעושות משלוחים מהשוק. אומנם אני נהנית מהסיבוב בין הדוכנים ומעדיפה לבחור בעצמי את הסחורה, אבל כשהמשלוח הגיע יפה וארוז, לא הבנתי איך לא עשיתי זאת קודם.
ביום הבא נקבעה לי פגישת עבודה בהרצליה, באזור שבו התחבורה הציבורית לא אפקטיבית. החלטתי לעלות על הרכב הפרטי, לחפש חניה מסודרת ברחוב ולשלם באמצעות האפליקציה. כשהזמן דחק וחניה לא נמצאה, החלטתי לחפש חניה בתשלום. “רק מזומן", נפנף אותי העובד בחניון הראשון שאליו הגעתי. בלית ברירה נאלצתי לחנות בחניון שמקבל כרטיסי אשראי וגובה לפי שעה. ביציאה נפרדתי מ־45 שקלים על שעתיים שבהן הרכב שהה מתחת לאדמה.
ההמשך היה פשוט יותר: בבית הקפה הסכימו לגבות את הטיפ למלצרים באשראי, ובסופר השכונתי לא היססו לקבל את הכרטיס גם כשמדובר בשקלים בודדים. את המסים אני משלמת כבר שנים בהוראת קבע ובאמצעות תשלום מאובטח באתרי האינטרנט, ואפילו בית הספר גובה את תשלומי ההורים באשראי. איך אומרים סטטיק ובן אל? קל.
הדילמה הבאה עמדה בפניי בחנות הקטנה שאליה נכנסתי כדי לרכוש לבתי נעלי ספורט. “190 שקלים", הצביעה המוכרת על הזוג שבחרה הבת, ובלי ששאלתי הוסיפה, “אני אעשה לך אותם ב־160 שקל במזומן". כששלפתי את הכרטיס, נפערו עיניה. “יש כספומט בהמשך הרחוב", עוד ניסתה לשכנע. עם הקבלה, קיבלתי גם תחושה שעשיתי משהו טוב לכלכלה הישראלית.
את הניסוי כמעט הפסקתי כשמכונת הכביסה עצרה באמצע הפעולה. חמישה טכנאים שאליהם התקשרתי צחקו כשאמרתי שאני רוצה לשלם באשראי. השישי יצא צדיק.
רגע לפני סיום השבוע הגיע הטלפון מבעל הדירה שהזכיר לי שכבר עברה השנה והגיע הזמן לחדש את חוזה השכירות. במקום לשבור את הראש ולחשוב אם צ'קים נחשבים למזומן, החלטתי לקבוע איתו לשבוע הבא.
טלפון בתור ארנק
“אני כבר ארבע שנים מתנהל בלי מזומן", צוחק פרופ' ישע סיון כשאני מספרת לו על הניסוי השבועי שלי. פרופ' ישע הוא מנהל אקדמי של טרנספורמציה דיגיטלית בלהב הכשרת מנהלים באוניברסיטת תל אביב. “הארנק שלי הוא הטלפון, ויש לי שם 100 שקלים למקרה שאני לא מוצא מונית באפליקציה 'גט' וצריך לשלם למונית במזומן. מה זה כסף בעצם? זה בסופו של דבר הסכם בין אנשים. כשאת אומרת לי שהערך של העגבנייה, הכריך או הכתבה שאת נותנת לי שווים למשל עשרה שקלים, במטבע שאני נותן לך בתמורה מגולמת האמונה שלי בערך של מה שקניתי. הכסף מחליף ערך. הוא מבטל את סחר החליפין שהיה פעם".
בעבר הרחוק, היינו מחליפים סחורה תמורת סחורה. השלב האבולוציוני הבא היה אמצעי תשלום מוסכמים כמו צדפים מסוימים, בעלי חיים, שעורה ואחר כך גם יחידות משקל של נחושת. המטבעות כאמצעי תשלום הופיעו לראשונה במאה השביעית לפני הספירה, ובהמשך היה הזהב בסיס לתשלום. המשקל הרב של היסודות המתכתיים הללו הוביל ליצירת שטרות חליפין. עם ראשית הבנקאות, הדפיס כל בנק שטר משלו שתמורתו אפשר היה לפדות את הזהב, וזה יצר בעיית אחידות כבדת משקל. במאה ה־19 היו בארצות הברית לבדה כמה אלפי שטרות שונים. את ההמשך אנחנו מכירים עד היום: מערכת בנקאות אחידה לכל מדינה ושטרות בעלי ערך בינלאומי, ובנקים שגובים עמלות על העברת הכסף ממקום למקום.
"מה שמאפיין את המזומן זה שאין לו עמלות ועלויות העברה", אומר פרופ' סיון, "זאת לעומת האמצעיים הדיגיטליים שיש להם עלויות העברה. בתשלום בכרטיס אשראי, למשל, מגולמת עמלה שאותה משלם הסוחר. בהמשך, כשהתפתח המסחר האינטרנטי נוצרו חברות כמו פייפאל שמבטיחות קנייה בטוחה ומאובטחת. בתמורה לזה שהם מעבירים את הכסף בשמי ומגנים עלי, הם גובים עמלות גבוהות שנעות בין 5% ל־%8".
ימי המהפכה
אני ניסיתי להתנהל שבוע בלי מזומן, אבל במדינות רבות בעולם השטרות והמטבעות התייתרו כבר מזמן. בהונג קונג, למשל, הונפק לפני כ־15 שנה הכרטיס Octopus Card שנועד, כמו הרב־קו אצלנו, לשמש כאמצעי תשלום בתחבורה הציבורית. עם השנים הפך הכרטיס לאמצעי תשלום לגיטימי במגוון חנויות ובמקומות בילוי רבים. גם תיירים שמגיעים לאי מוזמנים לרכוש את הכרטיס, להטעין אותו בכסף ולהתנהל באמצעותו בביקור במקום.
בסין, הדרך הפופולרית ביותר להעביר כסף מאדם לאדם היא באמצעות השירות Wepay, וגם חברות כמו גוגל ואפל מציעות שירותי תשלום באמצעות הטלפונים. "יותר מזה, אנשים בסין יכולים לשים לעצמם בטלפון קוד QR שבאמצעותו אפשר להעביר אליהם כסף, מוסיף פרופ' סיון, "המשמעות היא שגם אדם שמוכר בדוכן בצד הכביש יכול להציג את הקוד בפני הקונה, והקונה יסרוק אותו וכך יעביר אליו את התשלום תמורת הסחורה.
השורה התחתונה היא שיש הרבה צורות לבצע תשלום דיגיטלי ולבטל את הצורך במזומן. השיטות הללו שונות בטכנולוגיה וברמת היעילות שלהן, והנקודה המרכזית היא העמלות. כלומר, איזה מערכת תגיע למצב שיש בה אפס עמלות? הרווח שלהן יגיע תיאורטית משני מקומות: פרסומות ותשלום שנתי עבור שירותים נוספים. לשם אנחנו מתקדמים, ויש כבר חברות ענק שפועלות בכיוון הזה".
אחת הדוגמאות המרתקות בנושא הזה מגיעה מקניה. כשחברות סלולריות נכנסו למדינה האפריקאית, הן נאלצו להתמודד עם אתגר גדול: משתמשים חסרי חשבון בנק שמגיעים מהפריפריה החקלאית הרחוקה. הפתרון הגיע באמצעות השירות M-Pesa שהציעה החברה הסלולרית - כרטיס אשראי שמאפשר תשלום, העברה ומשיכת סכומי כסף באמצעות הסלולרי. כדי להטעין את הכרטיס מגיעים התושבים אל מרכז הכפר, שם יושבים סוכנים של החברה ומשלמים עבור השירות. ההצלחה הייתה מיידית והתפשטה לחלקים נוספים ביבשת השחורה, ומן הסתם עוררה דאגה בקרב הבנקאות המקומית.
"המערכת פוחדת פחד מוות מהתהליכים הללו, כי הם מבטלים את הצורך בהם", אומר פרופ' סיון. "בכלל, בנקאות הריטייל הסטנדרטית תיעלם. הם יהיו חייבים לעבור לנתיב אחר, אולי להצטרף למהפכה".
מי ששותף לדעתו של המומחה הוא ראש הממשלה. כשנשאל על הביטקוין, בחר נתניהו להסיט את הנושא לעתידם של הבנקים. "האם דינם של הבנקים בסופו של דבר להיעלם? התשובה היא כן", אמר והוסיף, "האם צריך לעשות את זה מחר? האם צריך לעשות את זה דרך הביטקוין? סימן שאלה".
בינתיים, ראש הממשלה ושר האוצר משה כחלון מנסים לקדם בכל הכוח את הצעת החוק המבוססת על המלצות ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן. השניים החליטו לאחרונה כי סעיף שמגביל את השימוש במזומן בין אנשים פרטיים ל־25 אלף שקלים ואת השימוש במזומן בין אדם פרטי לעסק ל־5,000 שקלים, ייכנס לחוק ההסדרים של תקציב 2019.
זו לא המצאה ישראלית, כמובן. בכל העולם מנסים להגביל את השימוש במזומן, ובחלק מהמקומות מצליחים. למשל בשוודיה, שם מדווח כי רק 2% מהעסקאות נעשות במזומן, וכי שטרות הכסף בדרך להיעלם בחמש השנים הקרובות.
הסיבה לכך היא כי חמישית מהפעילות הכלכלית בישראל לא מדווחת, והתוצאה היא אובדן הכנסות ממסים בהיקף של 50 מיליארד שקלים. הנתונים המבהילים הללו מתקיימים במקביל לעלייה בשימוש במזומן בארץ: בעשור האחרון גדל השימוש במזומן ב־11% בשנה בממוצע, והשטר הנחשק הוא זה של 200 שקלים.
"חוסר במוזמן פוגם בכלכלה השחורה", מזהיר פרופ' סיון, "אתה לא יכול לשלם למישהו בלי מע"מ או להעביר משכורת 'מתחת לשולחן'. המעבר ממזומן יסייע לציבור, כי ברגע שכולם ישלמו מסים, נשלם פחות מסים. אבל מה הבעיה? חברי כנסת שמייצגים אינטרסים של חרדים או ערבים, אלו שהכלכלה השחורה חזקה בקרבם, מתנגדים לכל החוקים שקשורים לעניין הזה".
אבל גם אם יצליחו נתניהו וכחלון במשימתם והמדינה תתחיל לצעוד לעתיד נטול מזומן, ישנה בעיה נוספת שזקוקה להתייחסות: אובדן הפרטיות. "הרישום הדיגיטלי שמתבצע בכל עסקה יכול להתריע", מציין פרופ' סיון, "אדם שהולך לפסיכיאטר או צורך שירותי מין, יהיה לו רקורד של מעשיו, וצריך לבחון מהן ההגנות שלו בעניין הזה. נשאלת השאלה האם צריך גם כסף דיגיטלי אנונימי. יכול להיות שיהיו לאדם שני ארנקים: רגיל ואנונימי. בסוף, על כף המאזניים מונחים היתרונות העצומים והנוחות של הכסף הדיגיטלי לעומת הפרטיות, ונידרש למצוא לכך פתרונות ישימים".