ההיסטוריה מלמדת שהשמחה של פוטין מוקדמת ומוגזמת

שביעות הרצון של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שישב בתא המכובדים בפתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל ברוסיה, סמוך לנסיך הסעודי מוחמד בן סלמן, מצביעה בבירור על הקשר בין ספורט לפוליטיקה.  אין בזה ממש חדש. מאז ומעולם ביקשו שליטים כי ישחקו הנערים לפניהם. ספורט משמש פעמים רבות כסם מרגיע, לא פעם על חשבון העמלים ועל חשבון רמת החיים של הציבור בזמן משחקי הראווה ולאחריהם. 
 

כל התיישבות ברחבי האימפריה האצטקית הייתה נפתחת בהקמת מקדש וסמוך לו מגרש כדורגל, או יותר נכון, כדורגוף. חוקרים סבורים כי מקור המשחק הוא בתרבות אולמק (OLMEC), בתרגום חופשי "אנשי עץ הגומי", שפיתחו אותו בכ־1,400 לפנה"ס. משם התגלגל המשחק לתרבות המאיה ולתרבות האצטקית, שבה פיתחו את משחק הכדורגל.
 

 על ספסלי האבן ישבו אצילים ושופטים וכן מהמרים שעקבו אחרי השחקנים. אלו מצדם עשו כל מאמץ שכדור הגומי או גולגולת אדם ששימשה ככדור, לא יפלו לקרקע עד להבקעה לחור שנקבע בדיסק עשוי אבן. השחקנים היו רצים, קופצים ופעמים רבות נפצעים קשה וסופגים שברים בכל חלקי גופם, ולעתים אף נהרגים. 
 

גם היום, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנו עדים לפציעות של שחקנים בניסיון להציל את כבוד הקבוצה או המולדת. ההימור בתקופה של האצטקים היה על קרקעות, נוצות מהודרים או ילדים. היה אף מהמר שמכר עצמו לעבדות למשך כמה שנים כדי לשלם את חובו. תעשיית ההימורים סביב הספורט פורחת גם היום, אולם כאשר מדובר באירועים בסדר גודל של המונדיאל, ההימור הגדול ביותר הוא על רמת החיים של הציבור ועל עתידו של המשק המארח, שלעתים אינו יכול לשאת בנטל ההשקעה לקראת המשחקים. טורניר גביע העולם והאולימפיאדה כבר גרמו לכמה מדינות לפשוט רגל. למדינות אחרות לעומתן, בעיקר בדרום־מזרח אסיה, האירוע דווקא סייע להן להתרומם.

 

משחקי המונדיאל בדרום אפריקה הענייה בשנת 2010 שודרו בגאווה בכל רחבי העולם בצורה חסרת תקדים. הכל היה נוצץ על המסך, ובמדינה המארחת קיוו לגל תיירות שיבוא ויכסה את ההוצאות האדירות -כ־4 מיליארד דולר. בפועל, כשהטורניר הסתיים והשחקנים עזבו, התיירות לא הגיעה והציפייה ליצירת מקומות עבודה, הכנסות ומסים, לא התממשה.
 

היה זה גול עצמי שבסופו של דבר גרם למשק הדרום אפריקאי להתמוטט. האבטלה עלתה והמחסור בחשמל ממשיך לשתק את פוטנציאל הצמיחה. כמה חבל. את הכסף האדיר אפשר היה להשקיע בתחנות כוח כה חיוניות למשק הדרום אפריקאי, במקום לשפוך אותו על טורניר שהיה ונעלם מבלי להשאיר עקבות.
 

פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, שהרוויחה מהמשחקים 3.4 מיליארד דולר, העניקה לוועדה המארגנת המקומית 423 מיליון דולר, סכום שהספיק לקיום המשחקים בלבד. פיפ"א לא משלמת עבור האצטיונים והתשתיות שהמדינה המארחת מקימהם. מספר המיטות במלונות 5 כוכבים בדרום אפריקה עלה מכ־8,000 ל־10,300 משנת 2007 ל־2010. מספר המיטות במלונות 4 כוכבים עלה באותן שנים מכ־12,600 ל־21,000. החדרים עדיין ממתינים לתיירים, לצד כ־159,000 עובדים שהמדינה צפתה שייקלטו בתעשיית התיירות. כך, בארץ כף התקווה הטובה התבדתה לה התקווה שהפעילות בעקבות המונדיאל תכניס לה 2.5 מיליארד דולר. האצטדיונים כמעט כולם נשארו מיותמים גם היום. 
 

כמה טענות הועלו נגד היתרונות, לכאורה, של אירוח משחקי גביע העולם. מחירי האירוח בזמן המשחקים נוסקים, והתיירים ששבים לארצותיהם מדווחים כי יקר מאוד לבקר במדינה המארחת ובכך מחבלים בתיירות המקומית לאחר שהחגיגה מסתיימת. בזמן המשחקים לעומת זאת, אנשי עסקים נמנעים מלבקר במדינה המארחת, וכך נדחות עסקאות מועילות. גם הדיבורים על עלייה בתיירות בזמן הטורניר הם במידה רבה אשליה, שכן חלק מהמלונות שייכים לרשתות בינלאומיות, והללו מוציאות חלק מהרווחים אל מחוץ למדינה. 
 

כאמור, לא מדובר רק בגביע העולם. גם אירוח אולימפיאדה כבר מוטט מדינות. יוון התמוטטה כלכלית לאחר שאירחה את האולימפיאדה בשנת 2004, ולרוע מזלה היה זה ארבע שנים לפני המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008. יש הערכות שיוון השקיעה בהכנות לאירוח האולימפיאדה 7 מיליארד דולר, ויש הטוענים שהסכום גבוה יותר. כמה שנים לאחר האולימפיאדה, המדינה צברה חוב של כ־350 מיליארד דולר והמשק היווני התמוטט. יוון נעזרה בכמה תוכניות חילוץ שגבו מחיר יקר מהעם היווני וגרמו לו לשכוח עד מהרה את אופוריית האולימפיאדה. קשה מאוד לשמוח כשרבים מאבדים את עבודתם ומאות אלפי משפחות מנותקות מזרם החשמל לאחר שלא יכלו לשלם את החשבון. גם התיירים שהגיעו אחר כך למדינה לא הצליחו לכסות את החובות האדירים. לוועד האולימפי הבינלאומי, לעומת זאת, ממש לא צריך לדאוג - הכנסותיו הגיעו ל־985 מיליון דולר. 
 

אבל מה לנו לכוון את חצי הביקורת אל יוון אם אפילו גרמניה החזקה לא הצליחה להגביר את התיירות אליה לאחר משחקי גביע העולם בשנת 1974. אבל גרמניה, לעומת יוון, יכולה לספוג זעזועים.  כמו גרמניה, גם קנדה נחשבת מדינה עשירה. ובכל זאת, אירוח האולימפיאדה במונטריאול בשנת 1976 הכניס את העיר למשבר אדיר, לאחר שהוציאה פי 13 מהתקציב המתוכנן ושקעה בחובות שחנקו אותה. התכנון היה להשקיע 120 מיליון דולר קנדי, אולם טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972 גרר הגדלה של הוצאות הביטחון בעוד 100 מיליון דולר קנדי. אחרי עיכובים, שביתות של מאות ימים, תככים ושחיתויות, העלות טיפסה לכ־1.6 מיליארד דולר קנדי. וכאילו לא די בכך, הייתה זו גם האולימפיאדה הראשונה שבה המדינה המארחת לא זכתה אפילו במדליית זהב אחת. עד היום מתבדחים במרירות במונטריאול על ראש העיר המושחת שהביא האולימפיאדה לעיר ועל האצטדיון הנטוש שתקוע כעצם בגרונה. 
 

ברזיל אירחה את המונדיאל הקודם. פיפ"א, כמקובל, שילמה רק עבור ניהול המשחקים. מי שילם עבור האצטדיונים החדשים, ההסעות ותשתיות נלוות? נכון, דלת העם, שניסתה להפגין ויצרה מהומות שדוכאו ביד קשה בידי יחידות עלית של המשטרה. ברזיל, שעוד קודם לכן הייתה במעין מצב חירום כלכלי קשה, פשוט הידרדרה. התוצר, שעלה בשנת המשחקים בחצי אחוז, התרסק בשנתיים לאחר המשחקיים ב־7%. היא נשארה עם אצטדיונים שאין להם דורש, פילים לבנים. בשיא האיוולת, ברזיל אירחה גם את המשחקים האולימפיים בשנת 2016 בתקווה שמכאן תצמח לה ישועה, אך האינפלציה שחקה את כוח הקנייה של הציבור. בשנים 2015־2016 עלו המחירים בכל שנה בממוצע בכ־9% לעומת כ־6.3% בשנת 2014. בין משחקי הגביע לאולימפיאדה התרסק המטבע הברזילאי בכ־40%. 

 

אם בודקים את הנתונים, התמוטטות משקים לאחר אירוח אירועי ספורט גדולים לא צריכה להפתיע. פיפ"א דורשת מהמדינה המארחת להציע 12 אצטדיונים חדשים או קיימים ברמה גבוהה ואחד ובו 80,000 מקומות. אחזקת אצטדיון עולה כ־3 מיליון דולר בשנה. מי יכסה ההוצאות? במדינות עשירות כמו גרמניה או צרפת, עם תרבות ספורט מפותחת וכוח קנייה  גבוה, הכרטיסים יכולים לכסות את הוצאות האחזקה של האצטדיונים. אבל מה קורה במדינות מתפתחות וחלשות? מי יתחזק? ועל חשבון מי? דלת העם? בעוד מדינות עשירות צריכות להוסיף אצטדיונים ספורים על פי דרישת פיפ"א, ברשות המדינות העניות והחלשות אין די אצטדיונים ברמה הנדרשת, הן צריכות להשקיע הרבה יותר בהקמתם, ומכאן קצרה הדרך לפשיטת רגל. בעוד במדינות מפותחות מתקיימים לאורך כל השנה משחקים בינלאומיים, מי טס למדינת עולם שלישי לצפות במשחק לאחר שהמדינה אירחה מונדיאל? אף אחד. 
 

אבל כאמור, לפעמים יש לטורניר השפעות חיוביות. ניצחון של הנבחרת הלאומית, למשל, מגביר את נטיית התושבים לשלם יותר עבור הצריכה בשל משב הרוח האופטימי שהוא נושא בכנפיו. זה יכול אפילו להביא לעלייה בשערי המניות של אותה מדינה. כך היה בעת המונדיאל בקוריאה הדרומית וביפן בשנת 2002. היוקרה של משחק הכדורגל תרמו לעליית הייצור ופריון העבודה בקוריאה בשיעור ניכר לאחר המשחקים. דוגמה חיובית נוספת היא המשחקים האולימפיים בברצלונה, שבעקבותיהם הפכה בירת העסקים של ספרד. גם סין, שבשנת 2008 היממה את העולם עם התכנון וההכנות שנמשכו שבע שנים ועם הביצוע המושלם, שיפרה את מצבה לאחר האולימפיאדה. המשחקים העניקו דחיפה נוספת לא רק לתיירות, אלא גם להשקעות, שהקפיצו את סין להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. סין השקיעה כ־44 מיליארד דולר במשחקים, קיבלה הכרה בינלאומית וכולם שכחו את הביקורת נגדה על הפרת זכויות האדם. 
 

במדינה מתקדמת יש יתרונות נוספים כגון מערכות הסעה חדשות שימשיכו לפעול עם תום המשחקים, מערכות קשר מתקדמות, מדיה עם טכנולוגיה עכשווית  ושידורים מתקדמים וגם חשק להשקעות נוספות. אם כך, הלקח שאפשר להפיק מעשרות שנים של מונדיאלים ואולימפיאדות הוא שאת האירועים האלה חייבות לארח מדינות חזקות מבחינה כלכלית, מדינות שיכולות לספוג זעזועים והפסדים. 
 

עם זאת, יש הטוענים כי קשה לכמת כל ההשלכות של משחקי המונדיאל, פרט לתיירות שאפשר למדוד לטווח הקצר  והבינוני. למשחקים השפעה גם על בנייתם והכשרתם של אצטדיונים שישמשו את האוכלוסייה בהמשך. כן ישנו את פקטור "התחושה הטובה" של אזרחי המדינה המארחת, וההכרה של הקהילייה הבינלאומית במדינה. ושוב, אין דוגמה טובה יותר מפוטין, המבקש באמצעות המונדיאל לחזור לקהילה הבינלאומית לאחר כיבוש חצי האי קרים, המחוזות בגיאורגיה והמעורבות העמוקה בנעשה בסוריה. 
 

אבלה הניסיון מלמד שככל הנראה, שכרה של רוסיה ייצא בהפסדה. ההערכות הזהירות הן שרוסיה השקיעה כ־11 מיליארד דולר בהכנות ובקיום משחקי המונדיאל. יש הטוענים כי הסכום האמיתי גבוה ב־50%. רוסיה מקווה כי התיירות הצפויה בעקבות המשחקים וכן ההשקעות שיבואו בגינם יכניסו לה 26־30 מיליארד דולר. מוסקבה נכנסה להרפתקה לאחר שבשנתיים שלאחר הטלת הסנקציות נגדה (2015־2016) הצטמק המשק שלה ב־2.7%. רק בשנת 2017 חזרה רוסיה לצמוח בשיעור 1.5%. רוסיה בסטגנציה. האבטלה (בשיעור של כ־5.5% בשנים האחרונות) והעוני מפחיתים את החשק להביא ילדים. האוכלוסייה תקועה על 143 מיליון תושבים לאורך שנים ארוכות, ותישאר כך גם בשנים הבאות. אבל נשארה הפרסטיז'ה, היוקרה. 
 

ונשוב לדרום אמריקה, שם התחלנו את הסקירה שלנו. עד היום מאוד אוהבים במקסיקו את הכדורגל, שמקורו בתרבות האולמקית מלפני 3,000 שנה. לכן אין פלא שכאשר נבחרת מקסיקו ניצחה השבוע את אלופת העולם גרמניה טען המכון הסיסמוגרפי של מקסיקו כי בעיר הבירה מקסיקו סיטי נמדדו רעידות אדמה קלות ביותר, מלאכותיות, שבע שניות לאחר הניצחון. 
 

ההזדמנות של אילת
 

אירוח האירוויזיון עולה כסף רב, אבל מדינות לוקחות זאת על עצמן בתקווה לשפר את תדמיתן לעיני מאות מיליוני צופים. אזרבייג'ן הענייה השקיעה בשנת 2012 כ־75 מיליון דולר על האירוח. בין היתר, היא בנתה בניין זכוכית חדש בבירה באקו. אולם התיירים שהגיעו השאירו במדינה כ־11 מיליון דולר בלבד. שנה לאחר מכן השקיעה שוודיה כ־25 מיליון דולר, וזכו בתמורה ל־32,000 תיירים. בשנת 2014 הדנים הוציאו יותר מ־70 מיליון דולר, וקיבלו בחזרה באמצעות תיירות כ־22 מיליון דולר. בשנת 2015 הוציאו הווינאים כ־44 מיליון דולר על ההתכנסות, וקיבלו 32,000 תיירים שהוציאו כ־35 מיליון דולר. בשנת 2016 השוודים הוציאו כ־16 מיליון דולר, בשנת 2017 אוקראינה הענייה הוציאה 35 מיליון דולר ופורטוגל שילמה השנה כ־16 מיליון דולר. בשידור צופים כ־200 מיליון איש, אולם אין שום הוכחה כי האירוע מוביל לעוד תיירים או עוד הכנסות, כך שהנתונים היבשים מציירים תמונה ברורה מאוד: אין היתכנות כלכלית לאירוויזיון. 
 

העלות המשוערת של קיום האירוויזיון בישראל נאמדת בכ־47 מיליון דולר. ישראל תצטרך להעביר כבר באוגוסט 12 מיליון יורו לאיגוד השידור האירופי. המימון יהיה ממשלתי. לאחר שהממשלה נכוותה בעניין ירושלים, עם סירובה של ארגנטינה לשחק שם, טוב תעשה ישראל אם תקיים את האירוע באילת. ישראל, שתבקש להפיק את המרב מהאירוע, תוכל לנצל את אלפי חדרי המלון באילת, והעיר הדרומית תוכל להמריא מעלה כעיר תיירות ייחודית, עצמאית, מנותקת מכל ההתלהמות במרכז הארץ. להערכתי, גם הוצאות הביטחון באילת יהיו זולות יותר. לפחות חלק מההשקעה נוכל להחזיר, ובכל זאת, גם יוקרה זה משהו. תשאלו את פוטין, המארח את המונדיאל, כשעל פניו חיוך רחב לאחר שני ניצחונות של נבחרת רוסיה.