"גם הנגב עוד יהיה פורח", כתב פעם עלי מוהר לאריק איינשטיין ב"שיר השיירה", אבל כבר בראשית המסע שלי לערבה, שמטרתו הייתה להביט מקרוב אחר ההכנות לקראת התערוכה החקלאית הגדולה בישראל, "יום פתוח ערבה", שתיפתח ביום רביעי הקרוב בפעם ה– 24, עולים על פני השטח הספקות הרבים, אם נאמר זאת בלשון עדינה, לגבי אותה שורה מפורסמת מהשיר. במו"פ ערבה, מרכז מחקר ופיתוח חקלאי, אני פוגש את בועז הורויץ, מנהל מו"פ ערבה תיכונה, וכבר בתחילת שיחתנו הוא נותן לי להבין ש"הענף בקשיים".
כשמדברים בערבה על "הענף", מתכוונים לפלפלים על שלל גוניהם, שממלאים את שדות האזור והקנו למושב עין יהב את הכינוי "עין פלפל". הורויץ, בעל תואר בכימיה, מכיר את ענף גידול הפלפלים מקרוב. עד שקיבל לידיו לפני שנתיים את ניהול המרכז, הוא היה יצואן פלפל חרוץ. "היעד העיקרי לייצוא פלפלים היה ארצות הברית", מספר הורויץ, "אבל התייקרות משמעותית במחירי התובלה לאמריקה, פגעה בנו קשות. לאחר ששמנו דגש על ייצוא לרוסיה, מצאנו את עצמנו נפגעים מאוד מהמשבר הכלכלי המתעצם שם. היום אנחנו מחפשים לייצא למדינות נוספות. הקשיים לא מונעים מאיתנו להמשיך לתרום מהידע החקלאי הרב שלנו אפילו למדינה כמו אוסטרליה, בעלת מסורת חקלאית מפותחת.
ד"ר אייל בלום. צילום: מירי צחי
"מתפקידי להציע מנועי ייצור חדשים, הקשורים יותר לביוטכנולוגיה ולתעשייה חקלאית עתירת ידע", הוא אומר ומציג על הדרך עוד קושי, "אנחנו ממשיכים כל הזמן לפתח זנים חדשים, כשחלקם לפחות מכוון למדינות בעלות אקלים מדברי כמו בערבה. הבעיה היא שזן שטופח ואוקלם אצלנו, אפשר למצוא מחר גם בספרד או במרוקו, מדינות המתחרות איתנו על אותם שווקים. הרי אין זכויות יוצרים על גנטיקה ועל השבחת זנים".
בתחתית הרשימה
הורויץ מדבר, נכנס לחדרו ד"ר אייל בלום, ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה וחבר מושב עידן, שבו הוא מגדל תמרים ומנגו. בתחום שיפוטו, המשתרע על פני שטח של מיליון דונם וחצי, מתגוררים 3,500 תושבי עין יהב, חצבה, פארן, צופר, עידן, ספיר וצוקים. לבלום (40), יליד חצבה, בעל דוקטורט במדעי הצומח, חזות שקטה מאוד, שמאחוריה משתוללת סערה. הוא מצביע על מליחות המים כקושי עיקרי באזור, אבל מציג עוד צרה הרבה יותר מוכרת לציבור הישראלי. "אירופה משתדלת היום לקנות כמה שפחות תוצרת חקלאית מישראל", הוא מעיד. "רשתות שלמות מתנערות כעת מאיתנו".
"רשת סלסבורי היוקרתית באנגליה שלחה לישראל בלשים שצילמו את הפעילות החקלאית בארץ", חושף הורויץ כדוגמה. "הם צילמו בבקעת הירדן משאית עם תוצרת חקלאית, אבל מקור התוצרת לא היה בכלל מהבקעה, אלא מהערבה. מאז הפסיקו את קניית התוצרת אצלנו. האנגלים האלה יעדיפו לקנות תוצרת חקלאית בספרד ולא בארץ. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מה שהקשה בעבר על ענף פרי ההדר מגיע אל הפלפלים".
"החקלאות בישראל מצויה בצומת דרכים", סבור בלום. "יש סימנים לכך שהחקלאות המשפחתית הולכת ונעלמת, כשרוב האדמות החקלאיות כיום בידי תאגידים גדולים. זאת תופעה שמתעצמת בשנים האחרונות. זה לא היה כך כשקמה המדינה, שעה שהיה חשוב שנתפוס כמה שיותר קרקעות. הרבה שנים המדינה הייתה איתנו במשימה הזאת. היום - כבר לא". מדוע? "היום המדינה לא רואה שום הבדל בין חקלאות בערבה לבין חקלאות במרכז הארץ. כבר שמענו מנציגי רשויות שבאו ואמרו לנו 'אתם משתלטים על שטחים, לוקחים מלא מים ומעסיקים המון עובדים זרים'". הורויץ: "יש דה־לגיטימציה של ההתיישבות בפריפריה". בלום: "על המדינה לקבל החלטה לגבי עתיד החקלאות, כי תוך כמה שנים אפילו לא יהיה משרד החקלאות. כשתשווה את הסיוע, או את הסבסוד, שמקבלת החקלאות בישראל בהשוואה למה שניתן במדינות מפותחות אחרות, תגלה שאנחנו בתחתית הרשימה. כמו שזה נראה, עלול להיווצר מצב שבו תיעלם מכאן החקלאות".
בן־גוריון יתהפך בקברו.
"הוא כבר מתהפך בשעה שנערי האוצר מבסוטים להיפטר מהחקלאות הזאת, מה שישחרר להם כסף לדברים אחרים. כשאני מגיע אל נערי האוצר, אני מרגיש כמו פושע על עצם היותי מתיישב בערבה. לצערנו הרב, הם אלה שלמעשה מנהלים את המדינה, כשלא פעם הם דוחפים ליבוא חקלאי מירדן, הדוחק הצדה את התוצרת שלנו" (תגובת משרד האוצר לא נתקבלה עד סגירת הגיליון).
יש לכם בעיה עם השכנים ממזרח?
"לא. יש לנו בעיה עם הרגולטור, כלומר המדינה. הם עוד יגייסו שני קבלנים שיעבדו להם את כל הערבה. זאת, בשעה שרשתות המזון גוזרות קופון על חשבוננו באמצעות חברות בת סיטונאיות שהן הקימו". "השוק החופשי כמעט נעלם", מצר הורויץ. "הרשתות הפכו למעין מונופול. מבחינתן, אנחנו האחרונים בשרשרת המזון. אם היינו מנסים להתווכח על העמלה, ישר היו מעדיפים על פנינו תוצרת חקלאית מהמרכז".
סויה אאוט?
אל דבריהם המטלטלים מצטרפים דבריו של ד"ר אפי טריפלר, רכז תחום קרקע ומים במו"פ. הוא האיש עם היד על השיבר. לדבריו, מליחות המים באזור הזה היא האויב מס' 1 של חקלאי הערבה. טריפלר מנווט אותנו אל אחת החממות במו"פ. בשורה אחת, שיחי פלפל בצימוח נמוך לעומת שורה עם שיחי פלפל בצימוח גבוה יותר. "זה ההבדל בין צמחים המושקים במים מליחים לבין אלה המושקים על ידי מים שפירים" (מים ראויים לשתייה ונקיים מרעלים - יב"א), הוא קובע. "עלינו להמתין לפחות עוד ארבע שנים עד שמים שפירים ישקו את הערבה.
"המים בישראל, כמו הקרקע, הם משאב לאומי. רשות המים הממשלתית אמונה על אספקת המים לסקטור הפרטי, התעשייתי והחקלאי. היא קובעת לאן יגיעו המים השפירים. לפי שעה אלה מגיעים עד דימונה. עלינו להיאזר בסבלנות עד שיחברו אותנו. בינתיים, אנחנו חייבים להסתדר עם מים ממקורות מקומיים. ככל ששואבים מהם, כן מחריפה מליחות המים. זה מין כדור שלג. השימוש במים מליחים גורם לירידה של 30% ביבול, לעומת שטחים מושקים במים שפירים.
"אני קם בבוקר וחושב איך אני יכול לסייע לחקלאי הערבה", אומר טריפלר. "אם לא, אין לי תכלית כאן. דברי לא מונעים מאינטרסים אישיים. אני גר בשכירות בעין יהב ואין לי משק. הייתי מת להיות חקלאי, אבל אי אפשר להיות חקלאי וגם חוקר".
אז איך יוצאים ממצב הביש?
"על רקע התנאים הלא יציבים, יש להכניס טכנולוגיות חדשות עם ביוטכנולוגיה יותר מעורבת, ולחתור לחקלאות יותר הייטקיסטית שלא תתבסס רק על המים, כולל גידול של אצות מפיקות חלבון, על חשבון סויה, שגידולה תופס שטחים גדולים. על המו"פ לעודד את הכיוון הזה עם מבט לעתיד, ולא להסתפק בפתרונות אד הוק עכשוויים".
להתחכם עם הטבע
מעין פלוס–קטרון, רכזת ענף הפרחים ודוברת המרכז, מציגה בפני את החממות והמעבדות. תחילה מרכז המבקרים החדשני, הפותח חלון מצודד לחקלאות בערבה. כאן מגלים עד כמה החקלאות הישראלית מתקדמת. כך למשל, פעמיים בשבוע ממריאים מטוסים קלים המפזרים בערבה הישראלית והירדנית זבובי ים תיכון זכרים, שעברו עיקור בקרינה רדיואקטיבית בקיבוץ שדה אליהו, וזאת כנגד זבובי ים תיכון אחרים הפוגעים בחקלאות. בערבה נוטשים את ההדברה הכימית ועוברים להדברה ביולוגית.
מפרי הממורדיקה, זן של מלון מר שהגיע מהמזרח, מפיקים חומר הדברה טבעי. במקום אלזודק, חומר ריסוס לגפנים שעומד להיות מוצא מחוץ לתקן, ייצרו בחממות "בועת חום", המנערת את הגפנים. "מאחר שהחורף בערבה חם, באופן יחסי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתחכם קצת עם הטבע", מספרת פלוס–קטרון, שלמדה ביולוגיה בפקולטה לחקלאות.
"כאן ניתן לגרום לגפנים להקדים לצמוח. כשהבציר בערבה נעשה כבר במרץ, החקלאים נהנים מתמורה גבוהה יותר על הענבים". פלוס– קטרון מביאה כדוגמה נוספת את דבורי הבומבוס, שמגויסות לצורך הפריית עגבניות השרי המצודדות של הערבה. "ככל שהמים מלוחים יותר, כן העגבניות מתוקות יותר", היא מוסיפה. ולצד החידושים, פלוס–קטרון מציגה גם את הצד העצוב - הירידה החדה בגידול הפרחים בערבה התיכונה.
החידושים הטכנולוגיים מנצחים את הבעיות. צילום: מירי צחי
"בעשר השנים שבהן אני עובדת במו"פ, הגידול הצטמצם עד כדי מחצית", היא מעידה. "הפרחים תופסים כעת 2% בלבד מהשטחים החקלאיים, לעומת 4% בעבר. מדובר בענף הולך ונעלם בערבה. עקב אכילס שלו נעוץ בבעיית כוח האדם. הקטיף כאן הוא סלקטיבי, וכוח האדם הזר, בעיקר מתאילנד ומוייטנאם, פחות יעיל בהשוואה לעבר. "חל שינוי בזני הפרחים שאותם מגדלים באזור הערבה", היא מעדכנת. "במקום זני הלימוניום, הטרכליום ופרחי החמניות, מטפחים כעת את פרחי הוורוניקה, הדיכלוסטמה והקריופתריס. במקביל, חווים פרחי הדלפיניום והגודטיה קאמבק, אחרי שהחקלאים הפנו להם עורף למשך תקופת מה. אנחנו מחפשים פרחים שייתנו פדיון גבוה יותר. יש גם היענות לביקוש מהשווקים באירופה". פלוס–קטרון שולפת עוד הפתעה במהלך הסיור. בחלק מחממות הפלפל משתמשים בביו–ג'ל, כדי להביא להגברת זמינות המים בקרקע. "זה אותו חומר המצוי בטיטולים", היא מעירה בחיוך.
חסה על פלגי מים
ד"ר יאיר כהן, המחזיק במו"פ בתיק חקלאות המים, הגיע למרכז לאחר עשר שנות לימוד ומחקר בניו זילנד. הוא חוקר בעיקר דגי נוי, שמין אחד מהם, שמגיע מהאמזונס, זכה לשם המחייב קרדינל טטרה. בערבה יש מספר משקים שבהם מגדלים דגי נוי לייצוא, אם כי הענף הצטמצם. "אנחנו משתדלים להכניס מינים חדשים, ושמים דגש על הצבעים, החשובים בתחום דגי הנוי", הוא מספר. בבריכות של כהן אפשר למצוא למרבה ההפתעה גם חסה. "אומנם חסה גדלה בדרך כלל באדמה, אבל ניתן לגדל אותה גם על פלגי מים", הוא אומר.
"כשמגדלים אותה עם דגי נוי, שני הצדדים נהנים מכך. החסות הצומחות כאן גדולות מהרגיל, מפני שהן ניזונות מדשן הדגים". ולא רק דגים. ניסוי מעניין בשיתוף המו"פ נעשה בדיר של אורי רייס, שבו כ– 700 כבשים המתרוצצות כאחוזות אמוק. "אם זה כך, זה סימן שהן מבסוטיות", מציין רייס, תושב עין יהב. בניסוי שבו הוא משתתף לא נרכש מזון מבחוץ עבור צאן מרעיתו. "אצלי הכבשים ניזונות רק משאריות הגידול של חקלאי המושב. על אותו בסיס אנחנו בוחנים דרכים לגידול בקר".
חמי (מנחם) ברקן, יו"ר הוועדה החקלאית בערבה התיכונה, היה בגרעין הראשון שיישב את מושב פארן. ממנו אפשר לקבל תמונה מדויקת ולא קלה לגבי האזור. "המצב לא טוב. הערבה במשבר אמיתי. לא נסתיר את זה, אבל חובה לציין שהחקלאים כאן חזקים ולא נשברים". "אנחנו בבעיה כלכלית קשה", הוא משתף אותנו. "הערבה היא ברובה מונו קולטורה. התפזרנו בין גידולים שונים, עד שרובנו התרכזנו סביב הפלפל, שיש בעיות בייצוא שלו. בגלל הריחוק שלנו, אנחנו לא יכולים לחלום על עבודה במקום אחר. לכן התעסוקה בערבה הייתה תמיד בעייתית. "במציאות הנוכחית יש כאן חקלאים המרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. לאחר עשרות שנים שבהן הם ראו ברכה בחקלאות, יש להם כעת תחושה של חוסר ביטחון. זה משליך על הכל. מי שמוצא את עצמו במצוקה כלכלית, נקלע למשבר נפשי. בלי פרנסה בטוחה, יש חרדות".
מה חלקה של המדינה?
"מחובתה של המדינה לעזור. המילה סבסוד היא לא מילה גסה".
אנשים עזבו את הערבה?
"המצב קשה, אבל לא עוזבים. האנשים כאן אוהבים את המקום עם השקט שבו, ועם המרחבים, אבל אנחנו זקוקים לעזרה". את יעלית רז הכרתי מכתבה שעשיתי לפני 38 שנה, במלאת עשור ליישוב הקבע בעין יהב. אז דבריה שפעו אופטימיות, היום פחות. אנחנו נכנסים למעונה. החיוך שלה כבר לא זוהר כמו פעם. לפני שלוש שנים התגרשה סופית מבעלה, צביקה. היא סבתא לשישה נכדים מארבעת ילדיה )אחת מהם הרחיקה עד קליפורניה כדי לעסוק בגידול סוסים(. במושב נותר עמה בן הזקונים, עירד. שניהם עוסקים בפיקוח מזיקים, עיסוק נדרש באזור הזה. "השנה, כשנושא הפלפלים בנסיגה בערבה, המצב נעשה קשה במיוחד", רז מעידה. "גם ב– 77 ' לא חסרו משברים בערבה, אבל כיום אין לי מושג איך נצא מהמשבר בלי עזרת הממשלה. שרים בוודאי יבואו הנה לפתיחת התערוכה החקלאית, זה הרי מצטלם די טוב, אבל בתכלס אין לנו תקוות גדולות. האנשים ספונים בבתיהם. יש מהם שאני רואה אותם כבויים. זאת לא הערבה שהתיישבנו בה".