לנובל נגמרה האנרגיה: המלחמה על הגז מגיעה להכרעה משפטית

שתי אזהרות מסע פיננסיות הנוגעות לשוק הגז שוגרו בעיתוי שאינו חף ממקריות. חברת הדירוג S&P הזהירה שלשום מהסחבת הרגולטורית שעלולה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל. האזהרה השנייה שוגרה על ידי לא פחות מנשיא התעשיינים שרגא ברוש. מי שאמור להיות האינטרסנט מספר אחת בהורדת מחירי הגז, הזהיר מפני הסחבת ודרש טיפול מהיר "לפני שישראל תיכנס לרשימה העולמית השחורה". לדבריו, חיבור מלא של התעשייה לגז יחסוך בהוצאות 1.4 מיליארד שקל לשנה.
 

הקרב על עתיד משק הגז הגיע השבוע לשלב המשפטי המכריע. לא עוד דיבורים עסקיים אלא שיח משפטי יבש בסגנון "הואיל ו.." בין נציגי החברות לרגולטורים. 
 

קודם לכן מומלץ להיזכר בימים היפים של השלב הראשון, כשעוד דיברו עסקים. משק הגז במהדורה המודרנית החל לפני שמונה שנים. רישיונות קידוח חולקו כמעט לכל דורש. בריטיש גז ויתרה מרוב ייאוש על רישיונותיה ומסרה אותם לדלק חינם אין כסף. יזמי הגז, בראשות נובל אנרג'י שהאמינה שאפשר לעשות עסקים בישראל, התחברה לדלק והתחילה לקדוח. לאחר שנות בצורת שכללו אין ספור "סימני נפט" נמצאה בים תגלית ענק בקנה מידה עולמי.

השלב השני וכנראה הבלתי נמנע היה שלב הרגולציה, שכותרתו "הגז שייך לכולנו". לאחר תגליות תמר ולוויתן התחילו הוויכוחים. ההסכמים הקיימים נפתחו והחלו לצוץ השאלות הבאות: איזה נתח מתקבולי הגז שייך למדינה (באמצעות מיסוי ששינסקי), איזה כמות תיועד לשוק המקומי ואיזה לייצוא (החלטה שאושרה בהכשר בג"ץ), היכן פורקים את הגז ובאיזה מחיר מוכרים אותו.
 

בשבועות האחרונים, כשדומה שהמחלוקת נפתרו, נכנע הרגולטור דיוויד גילה ללחץ פופוליסטי חסר תקדים. לאחר שלוש שנות דיונים התברר לפתע חברות הגז פועלות כמונופול, כקרטל וגם כשודדים חסרי מצפון (הקרדיט שייך לשלי יחימוביץ' וזהבה גלאון). שלא במקרה, אורחת הכבוד בכנס רשות ההגבלים העסקיים לפני שבועיים הייתה לא אחרת מגלאון. השלב השלישי והנוכחי הינו השלב המשפטי והקריטי ביותר במרוץ למיליארד.
 

לשימועים במשרדי הממונה השבוע לא העפילו המנהלים או מפעילי הקידוחים, אלא עשרות עורכי דין שדיברו לפרוטוקול. הם נערכים לתביעות משפטיות אם וכאשר. לוח הזמנים אוזל ולנובל אנרג'י מתחיל להימאס.

סרדין ושמו תמר
 

תשמעו סיפור: את אסדת ההפקה שתשמש כפלטפורמה לטיפול הגז הנשאב מהים (הקמת מתקן פריקה יבשתי טורפדה בגלל התנגדות הירוקים) ניתן להזמין ממקום אחד בלבד: סינגפור. לפי לוח הזמנים, האסדה שעלותה 2.5 מיליארד דולר, כבר הוזמנה ואמורה להתחיל בהפקה. אם המחלוקת עם הרגולציה לא תיפתר בימים הקרובים וסיפור הגז ידחה לאחר הבחירות, נובל תאבד את "התור" (המכונה "סלוט"). התור החדש יקבע לעוד שנתיים. הפטנט של קיצור תורים לא כל כך מקובל בעולם.
 

לדחייה משמעות כספית מרחיקת לכת. ההכנסה החודשית מקידוח לוויתן נאמדת ב-400 מיליון דולר, 250 מיליון דולר מהם חלקה של המדינה. במילים אחרות, כמיליארד שקל בחודש שהם 12 מיליארד שקל בשנה, יירדו לטמיון.
 

ועדיין לא דיברנו על הנזקים לתעשייה ולתעשיית האנרגיה החלופית. גם לא על הפגיעה הבלתי הפיכה במעמד ישראל בעיני המשקיעים הזרים, ודחיקתה למקום האחרון במדד כדאיות ביצוע העסקים. 
 

ללא לוויתן נשאר עם סרדין ששמו תמר. למרבה המזל, הרגולציה לא הספיקה לעכב את פיתוח המאגר שהחלה את אספקת הגז באפריל 2013. עדיף לא לחשוב מה היה קורה לו פיתוח המאגר היה מתעכב כמו לוויתן. לאחר שהמצרים הפסיקו את אספקת הגז, ללא הגז מתמר חברת החשמל הייתה נשארת בלי גז ואנחנו עם הפסקות חשמל. מחירי החשמל היו ממריאים ל-20-30  דולר ליחידה, ועל הפחתת התעריף בתחילת פברואר ב-10% רק ניתן היה לחלום.

 

בנובל אנרג'י נאנחים לרווחה מכך ששיגעון הרגולציה תפס אותם כשההשקעה בלווייתן הסתכמה במיליארד דולר בלבד, ולא ביותר מכך. אבל בואו שלא נתבלבל. עם כל הכבוד לתמר, ישראל נשענת על חלטורה ששמה צינור גז אחר מהים מול אשקלון לאשדוד. יכולת אספקת הגז בצינור מוגבלת ורצוי שלא לבנות על המזל. 
 

אבל לאמריקאים כבר נמאס. הם לא מוכנים לוותר לא על תמר ולא על לווייתן. בשיחות סגורות הם מדגישים שבלית ברירה יאלצו לתבוע את ישראל בארה"ב. הפיצויים שייקבעו להם יקוזזו מהסיוע האמריקאי לישראל. מחלקת המדינה, ובראשה שר החוץ ג'ון קרי, איתם בעניין זה. בניגוד לשמועות, הלחץ על מקבלי ההחלטות אינו מגיע מעוד סנטור המקבל תרומות מנובל.

צוות הרגולטורים בראשות יוג'ין קנדל מנסה למצוא פתרון לפלונטר. השאיפה היא לפרק את מונופול הגז וליצור תחרות באמצעות הכנסת מתחרה נוסף (או שניים) ופיצול שיווק הגז מהפקתו. הגדלת התחרות תביא להורדת מחירים.
 

מתחרה נוסף? לפני שנה אותר מתחרה כזה בשם וודסייד מאוסטרליה. ההחברה נחשבת לשחקנית נשמה שהייתה מוכנה לפתח את המאגר ולהפוך אותו למקור אספקה עולמי באמצעות טכניקות חדשניות. היא הייתה מוכנה להשקיע 2.7 מיליארד דולר תמורת נתח מלווייתן, עד שרשות המיסים הוציאה לה את הנשמה והבריחה אותה.
 

כדי להבין על מה הוויכוח, מעט מספרים: פוטנציאל הגז במאגר תמר הוא כ-450 BCM. פוטנציאל הגז בלווייתן הוא כ-1,000 BCM. ישראל צורכת מדי שנה כ-7.5 BCM. במילים אחרות, זה סיפור הזנב המכשכש בכלב: כדי לעודד תחרות מקומית מעכבים פיתוח מאגר הגדול פי מאה מתצרוכת הגז השנתית אצלנו.
 

האם מחיר הגז סביר? אני לא מומחה אנרגיה אבל יועצים שאיתם שוחחתי, כמו אנליסט האנרגיה אמיר פורסטר, קובעים חד משמעית שהגז הישראלי נמכר במחירים מהנמוכים בעולם. הגז לחברת החשמל נמכר ב-5.5 דולר ליחידת אנרגיה. אותו גז נמכר למצרים ב-8 דולר ליחידת אנרגיה. אז מה, המצרים מטומטמים? 
 

אגב, לו מנהלת רשות החשמל אורית פרקש לא הייתה מתערבת בהסכם הגז המקורי של חברת החשמל, בדרישה להצמיד את מחיר הגז למדד (בתוספת 1%) ולא למחירי הדלק, כמקובל, מחיר הגז בישראל היה נמוך כיום בעשרות אחוזים בעקבות צניחת מחירי הדלק. במקרה זה המלחמה הגדולה אולי בכלל לא הייתה פורצת. 
 

אז מה הפתרון הרצוי? יש הבדל בפתרון בסגנון יצחק תשובה לבין הפתרון האמריקאי. תשובה הוא שחקן פיננסי שרץ למרחקים קצרים. הוא היה מוכן בעבר להכניס את הרוסים כשותפים בלווייתן. מבחינת תשובה, תמר או דלק הם כמו הפניקס או דלק נדל"ן. תמורת כסף טוב הוא ימכור.
 

נובל היא שחקנים אסטרטגית הפועלת בכל העולם כרצה למרחקים ארוכים. את הסחורה הם סיפקו וכעת ממתינים להחלטת הרגולציה. בניגוד לשחקני פוקר, הם לא מבלפים. פיהם וליבם שווים. בניגוד לשמועות, בתנאים הנוכחיים של שוק האנרגיה העולמי הזמן פועל לטובתם. שווה להם לחכות. 
 

הרגולציה בוחנת מודל של פיצול השיווק והייצור, בהנחה שזה יעודד תחרות. תשובה ימכור בתוך חמש שנים את אחזקותיו בתמר ושיווק הגז לישראל יעשה דרך ישראמקו. אבל מי יקנה את תמר מתשובה? אלוהים גדול. עם השלמת מכירת חלקו בתמר יוכל גם תשובה לשווק. רציו (השותפה בלווייתן) תשווק את הגז מקידוח לווייתן. נובל אנרג'י תמשיך להחזיק בשני הקידוחים, אבל תאלץ לוותר על שיווק הגז בישראל.
 

האם העסק יעבוד? לא בטוח, אבל בטוח שעורכי הדין יפונקו בהכנסות עוד לשנים רבות. בכל מקרה, ההסדר יצא לפועל רק אם יובהר שמדובר בפליק פלאק הרגולטורי האחרון.  

לפני ימים אחדים פנו מספר אנשי עסקים לבוז'י הרצוג, מנהיג המחנה הציוני, והתרעמו על עמדותיו של פרופ' טרכטנברג, המועמד לשר האוצר. לפני כשבועיים אמר טרכטנברג בכנס בחיפה: "כל מי שמבטיח שלא להעלות מסים ולתת יותר הוא נוכל. אני לא יודע את עושים את האלכימיה הזאת". אנשי העסקים הסבירו שלמרות אהדתם הם לא יוכלו לתמוך במפלגה שעמדותיה הסוציאליסטיות להחריד פוגעות בסקטור העסקי.
 

הביקורת הופנמה, וימים אחדים לאחר מכן מיהר טרכטנברג לחזור בו. בכנס לשכת המסחר חיפה והצפון הוא הדגיש: "אגיד זאת בצורה ברורה וחדה. לאור הנתונים העומדים בפנינו נכון לעכשיו, איך צורך ואין היגיון כלכלי בהעלאת מסים. ברור שאין מקום לגעת במס ההכנסה".
 

אז לאיזה פרופסור להאמין? אני בוחר להאמין לשר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שטרכטנברג שימש כיועצו. לפיד העיד שהפרופסור המכובד תומך בהעלאת מסים וחזר על דבריו בראיון לגלי צה"ל. 
 

אבל לא צריך להתאמץ כדי לדעת מה באמת הוא חושב. בדוח הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי שבראשה עמד, המליץ לבלום את מתווה הפחתת המסים ולהעלותם. את המס השולי בהכנסות מעל 40 אלף שקל המליץ להעלות ל-48%, להטיל מס יסף של 2% על בהכנסות גבוהות, להעלאות את מס רווחי ההון ל-25%, ואת מס החברות ל-27% (בסופו של דבר הוחלט על 25%). 
 

כפוליטיקאי מתחיל הוא למד לדבר אחרת: "ברור שאין מקום לגעת במס ההכנסה. לא אתן יד להגדלת שיעורי המס השוליים. לא יתכן שתיקח מפרי עמלו של עובד יותר ממחצית התמורה המגיעה לו", אמר בכנס אחר בחיפה.
 

זמירותיו בנושאי הגז לא היו מביישות את יחימוביץ' וגלאון. "לא יכול להיות שמשאב טבעי ששייך למדינה לא יהיה תחת פיקוח", אמר לפני שבוע באוניברסיטת ת"א.
 

למען האמת, קשה להתחקות אחר השקפתו הכלכלית האותנטית, שכן זו משתנה בהתאם לנסיבות. כראש המועצה הלאומית לכלכלה תחת אולמרט ונתניהו ידע היטב לבטא את השקפותיו הניאו-קפיטליסטיות ואפילו תמך בקיצוץ רוחבי בתקציב. הוא נענה לפניית נתניהו לעמוד בראש הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי בתקווה שבבוא העת יתוגמל בהמלצה לתפקיד הנגיד. 
 

בחוג בית בשבוע שעבר אצל ליזי ודני דורון אמר בלהט של מהפכן דרום אמריקאי הכל ולא כלום. יש בדבריו הרבה מעולם הפנטזיה: "צריך לשים את האדם במרכז", או "אנחנו תקועים ומה שדרוש זה לא עוד גימיק כמו מע"מ אפס או פירוק המינהל". על מחירי הדיור אמר: "העניין זועק לשמיים. כל ממשלה באה עם הגימיקים שלה ועם ראשי תיבות כמו ותמ"לים או וד"לים. המחירים צריכים לרדת בצורה סבירה ולאורך זמן. הורדת מחירים במכה אחת תהיה אסון למשק". כחבר הוא בחור על הכיפאק, ולספר סיפורים המתובלים בבדיחות הוא יודע. אבל אחד כזה, שעולה עליו עשרות מונים בכישוריו הפוליטיים, כבר יש לנו: משה כחלון.
 

זהו אם כן המועמד לשר האוצר המוקף בבעלי השקפה סוציאליסטית אנטי עסקית כמו יחימוביץ, סתיו שפיר, מירב מיכאלי ויוסי יונה. עדיין לא ברור כיצד ציפי לבני הקפיטליסטית בהשקפתה, שאת הקריירה הפוליטית התחילה כמפריטה הלאומית, תצליח להסתדר בסביבה החדשה. תיאורית "הדאגה לפרט" שבה אחז זאב ז'בוטינסקי היא תירוץ קלוש ליישוב הסתירה.
 

שריונו של טרכטנברג במקום ה-11 ברשימה לכנסת התקבל השבוע בקריאות בוז בוועידת המפלגה. הוא מוכיח שטרכטנברג אינו מסתפק בהבטחות באוויר, אלא דורש מקדמה מעשית. הסתבכותו האחרונה בהצהרת ההון שבה "שכח" לדווח על 700 אלף שקל בחשבון בארה"ב מעידה שבנוסף לעמדות השבשבת, יש לנו שר אוצר עם פוטנציאל לסניליות.

בניגוד לפרסומי כתבי הביטוח, ההצבעה על יוזמת שלמה אליהו למינוי פרופ' עודד שריג כיו"ר מגדל אחזקות לא עברה חלק. בדירקטוריון היו ויכוחים ונשאלו שאלות כמו האם יש הצדקה לעימות עם המפקחת באוצר, המתנגדת למינוי. היו שתמהו ממתי יש למפקחת סמכות להאריך לשלוש שנים את תקופת הצינון של שריג, כשהחלטה (אך ורק על קיצור התקופה) נמצאת בסמכותה הבלעדית של ועדה בשירות המדינה. 
 

באופן מפתיע, ועל אף הדומיננטיות של אליהו, ההחלטה לא התקבלה פה אחד. מגדל אחזקות, כך מתברר, אינה משתלה וחברי הדירקטוריון אינם עציצים. לבד מהיו"ר אליהו חברים בדירקטוריון אישים בעלי שם ציבורי, חלקם רגולטורים לשעבר. זה מתחיל באייל בן שלוש, המפקח לשעבר על הביטוח באוצר, נמשך במנכ"ל בנק ישראל לשעבר יעקב דנון, בעו"ד רונית אברמזון ששימשה כמשפטית הראשית של בנק דיסקונט, ובגבי פיקר הנחשב מקורב לנתניהו. הדילמות לא היו פשוטות: האם בן שלוש למשל ייצא נגד המפקחת הנוכחית (דורית סלינג'ר) או נגד שריג, שאותו החליפה. 
 

במהלך הישיבה ענה אליהו באריכות על כל השאלות ותהיות והסביר מדוע המינוי מוצדק. הוויכוח הנוקב הסתיים בהצבעה שאושרה ברוב קולות. ואם וכאשר תדרוש המפקחת לעיין בפרוטוקול, היא תופתע לגלות שמגדל אחזקות מורכבת מדירקטורים דעתניים.
 

מדוע התעקש אליהו על המינוי? מדוע, למרות החלטת סלינג'ר שלא לאשר את שריג, התחכם ומינה אותו ליו"ר מגדל אחזקות שאינה כפופה למפקחת? צריך להכיר את אליהו כדי להבין את נבכי נשמתו. האיש סלל את דרכו העסקית במאבקים חסרי פשרות. 
 

היה זה אליהו שהביא בפועל לפירוק תאגיד ביטוח החובה אבנר ולהפחתה של עשרות אחוזים בתעריפי החובה בזכות הגדלת התחרות. זה קרה רק לאחר מאבק משפטי עיקש. ממרום גילו הוא עדיין נחשב לילד הרע של הענף, ושם כידוע לא מפרגנים. הוא נכנס ויצא מפעילויות עסקיות בתחום הביטוח משיקולי רווחיות בלבד. לאחר שחלומו לקנית בנק לאומי לא התגשם, זכה במגדל למרות שלא נתנו לו סיכוי. הוא כבר הצהיר שמגדל לא תהיה עוד אחת מחברות הביטוח.
 

לצורך קידום האג'נדה העסקית החדשה הוא מנצל עד תום את יכולתו הווירטואוזית כאיש שיווק ואת המותג העסקי שבנה. זה כולל את מוצאו המזרחי, ילדותו בשכונת עוני, דאגה לרווחת החלשים וכאדם שעשה את הונו בעשר אצבעותיו. נפתלי בנט מוזמן להדיח את אלי אוחנה ממשבצת מחמד המזרח בבית היהודי ולהכניס הביתה את אליהו, אם רק יגיד כן. 
 

מיד עם כניסתו למגדל הוא קרץ לסוכני הביטוח כשסגר את "איחוד ישיר" שעקפה את הסוכנים במכירות פוליסות למבוטחים. הוא קלט את הרגישות הציבורית בסוגיית שכר המינימום והצהיר ששכר המינימום במגדל לא יהיה 5,000 שקלים אלא 5,300. בסוף 2014 הצהיר על כניסת מגדל לאשראי צרכני ומתן הלוואות בריבית נמוכה ממחירי השוק.
 

בלי הרקע הזה קשה באמת להבין את מאבקו העיקש למנות את עודד שריג ליו"ר מגדל. אליהו עושה את זה על אף ההתקפות החריפות של התנועה לאיכות השלטון וזהבה גלאון שהמליצו למפקחת לשלול את רישיון הביטוח שלו. אליהו רואה בהתערבות הרגולציה מהלך בעייתי שמכפיש לא רק את שריג, אלא גם פוגע בטיב שיקוליו העסקיים. הוא התייעץ עם משפטנים ועמד להגיש בג"ץ, אך שריג שרצה לפתור את הבעיה בדרכי שלום עצר אותו.

מהיכרותי אותו ניתן לומר שהמילה האחרונה מצדו עדין לא נאמרה. טוב שיש את אליהו בענף הביטוח. איתו בטוח שלא יהיה משעמם.