סקר ערוץ 10 שפורסם ביום רביעי רשם בנימין נתניהו הישג מרשים: על השאלה ״מי לדעתך מתאים יותר להיות ראש ממשלה?" ענו 44% נתניהו לעומת 36% שהעדיפו את הרצוג - עלייה של 2% לנתניהו לעומת סקר קודם.
ביום שאחרי פרסום דוח המבקר שחשף שעובדי המשכן מימנו מכיסם הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו, ובעוד נציגיו האומללים של נתניהו ששוגרו לאולפני הטלוויזיה מסבירים כי מני נפתלי הוא הוא האשם בהוצאות הטייק אוויי המנופחות - ואולי גם בהוצאה של למעלה מ־8,000 שקל בחודש על מוצרי ניקיון בביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה - באותם רגעים ממש ענו כמעט חצי מהנסקרים בארץ שנתניהו הוא האיש המתאים ביותר לראשות הממשלה.
דוח המבקר וסיפורי השחיתויות שעולים ממנו מביכים ובעיקר מעליבים. היו לנו ראשי ממשלה מושחתים בעבר, אבל בתחושת הגועל והעלבון - זה האיש שהמלכנו עלינו? אחד שדורש פטור ממס בצורת על הבריכה הפרטית ואשתו מתעסקת במחזור בקבוקי פלסטיק לאומיים? - ובכן, מבחינת הגועל והעלבון, הפרשיות האלה מזכירות יותר את פרשת קצב מאשר את פרשיות אולמרט.
תשע שנים הן הרבה מאוד זמן לעמוד בראש מדינה דמוקרטית, ונראה שכהונה ממושכת בתפקידים בכירים נוטה לטשטש אצל פוליטיקאים את הגבולות בין כסף אישי לציבורי, בין התפקיד הממלכתי, שלא לומר המדינה, לבין עצמם. להגנתו של נתניהו צריך לומר שאצלו זה לא בהכרח המקרה - הוא (ורעייתו) הרגיש נוח עם כספי ציבור גם כשהיה ראש ממשלה צעיר (ע׳׳ע פרשת המתנות ועמדי). ובכל זאת, כפי שמוכיחים הסקרים, זה לא מפריע לציבור לבחור בו שוב ושוב לראשות הממשלה.
נוח מאוד להאשים בתופעה הזאת, כפי שנהנה השמאל לעשות, את העדר הימני הנבער, שרואה בכל ביקורת על ראש הממשלה קונספירציה להדחתו. אבל האמת היא שנתניהו לא המציא שום דבר, וגם הציבור הישראלי לא מחדש דבר. כשמסתכלים על דמוקרטיות מערביות בשנים האחרונות, חלקן - בתפיסתנו לפחות - סמל לטוהר המידות ולמינהל תקין, מגלים שורה של מנהיגים שנבחרו פעם אחר פעם לתפקיד וכיהנו מעל עשור, למרות שורה ארוכה של פרשיות שחיתות, מינהל לא תקין ושימוש בכספי ציבור לצרכים אישיים. את הציבור, מסתבר, הסיפורים האלה לא מעניינים.
המונופול הממשלתי
בשנת 1995 נבחר ז׳אק שיראק לנשיאות צרפת, לאחר 18 שנה בראשות עיריית פריז. במהלך הכהונה שלו בעיר האורות נקשר שמו שוב ושוב לפרשיות שחיתות גדולות וקטנות - מתן שוחד במיליונים, מינוי עשרות מקורבים לתפקידים בלי עבודה ועם משכורות, ומכירה בזול של מערכת המים העירונית לחברו הקרוב. הפרשיות שלא פורסמו בבחירות הראשונות שלו לנשיאות, פורסמו בבחירות השניות, ב־2002, אבל זה לא הפריע לציבור לבחור בו לנשיאות. פעמיים. הוא הועמד לדין, והורשע, בגין פרשיות אלה רק לאחר סיום כהונתו (החוק הצרפתי מעניק חסינות לנשיא כל עוד הוא מכהן).
טוב, לצרפתים, זה ידוע, אין אלוהים, אבל שימו לב לסיפור הזה משוודיה, בעיני רבים אחת המדינות הנקיות בעולם: ראש הממשלה גוראן פרסון נבחר פעמיים, ב־1998 וב־2002, אחרי שכבר הספיק לכהן כראש ממשלה ללא בחירות (החליף את קודמו באמצע הקדנציה). הציבור השוודי נתן בפרסון אמון, למרות הסתבכותו באחת מפרשיות השחיתות הדרמטיות במדינה: אשתו של ראש הממשלה עמדה בראש מונופול חנויות משקאות האלכוהול, שהתברר שמנהליו קיבלו שוחד באופן קבוע. הפרשה, שהובילה למאסרים רבים ולשינויי חקיקה, לא הפריעה לציבור לבחור בפרסון בפעם השלישית, ב־2006, ורק קואליציה של ארבע מפלגות - משהו שמזכיר את תקוות המחנה הציוני לאחד את הכנסת כולה להפלת נתניהו - הצליחה בדוחק למנוע ממנו קדנציה נוספת.
ויש עוד דוגמאות לרוב. טוני בלייר היה מעורב לכל אורך שנות כהונתו במינויים פוליטיים גסים, כולל בבית הלורדים, לא פחות, של מקורבים ותורמים. בלייר גם הואשם בכל מיני פרשיות סטייל נתניהו, כולל החלפת גג בביתו הפרטי על חשבון הממלכה חודש לפני סיום כהונתו, אבל בסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב את ראשות הממשלה אחרי עשר שנים בגלל ביקורת על מדיניותו בעיראק.
בקנדה כיהן במשך עשור ראש הממשלה ז'אן קרטייה, אף על פי שגם נגדו הועלו האשמות, כולל טענות על אי סדרים כספיים והחשיפה שסידר לחבר הלוואה מבנק פדרלי בהיקף של 600 אלף דולר לצורך שיפוץ מלון. מעניין אגב שאת פרשת השחיתות האמיתית גילה הציבור רק לאחר שקרטייה פרש, כשהתברר שעשרות מיליוני דולרים מהקופה הפדרלית הגיעו לכיסי המאפיה.
ציבור הבוחרים המערבי, אם כן, מוכיח פעם אחר פעם כי השחיתות אינה בראש שיקולי הבחירה שלו. לכן, למרות הביקורת שספגו המחנה הציוני, לפיד ושאר הגורמים על כי אינם מסתערים על הדוח, נראה שזה דווקא נכון מבחינתם לא להתמקד בו. ראשי ממשלה, הוכח באירופה וגם בישראל, נופלים על מדיניות, לא על שחיתות. עכשיו נותר רק לשכנע את הציבור בצדקת הדרך.
• • •
ואם כבר מדברים על מנהיגים שמכהנים שנים רבות מדי בתפקידים רמים מדי, שימו לב מה אומר מבקר המדינה על נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. בעוד בזבזנותה של משפחת נתניהו - שהיא בעיקר מבישה ברמה האישית ומעידה על אופיים של ראש הממשלה ורעייתו - מסתכמת בכמה מאות אלפי שקלים בשנה, הקפיד הנשיא לשעבר לחרוג מדי שנה בכ־8 מיליון שקל מהתקציב, זאת אף שהתקציב מלכתחילה כמעט הוכפל לעומת קודמו. על כך אמר המבקר כי -״...בשנים 2011־2014 נע התקציב המקורי של בית הנשיא בין כ־40 מיליון שקלים לכ־44 מיליון שקלים בשנה. במשך אותן שנים נדרשו תוספות תקציב לבית הנשיא בשיעור ממוצע של כ־20%, דבר המלמד שאגף התקציבים באוצר לא גיבש תקציב המשקף נכונה את הוצאות בית הנשיא״.
כידוע, כשאתה חייב לבנק 100 אלף שקל, זו בעיה שלך. כשאתה חייב לבנק 100 מיליון - זו כבר בעיה של הבנק.