זה נשמע מטורף: בעוד מחירי הדירות מסתחררים, והרוכשים עטים על כל דירה שטרם החלה להיבנות, ולעתים עוד לפני שהושלמו אפילו הליכי התכנון, מתרבות פשיטות הרגל של קבלנים קטנים וגדולים שאינם מצליחים לשרוד למרות הביקוש הבלתי נדלה לעבודתם. כמעט בכל שבוע מתפרסמת בעיתונות הכלכלית ידיעה על חברה קבלנית, לעתים ותיקה וידועה, שנקלעה לקשיים. שקד, צ. לנדאו, טל חיות, האחים מולר ואפילו א. דורי. מאחורי כל קריסה או קשיי נזילות מסתתרים עוד עשרות סיפורים של עובדים, ספקים וקבלני משנה שמפסידים מיליוני שקלים ויוצאים מהענף.
בהתאחדות בוני הארץ מודעים למצב, אבל אין סטטיסטיקה מסודרת של מספר הקבלנים שנקלעו לקשיים. על פי הערכות, מדובר בקרוב למאה חברות בשנה. יש קבלנים המאשימים את מוסר התשלומים הירוד, שאותו הנהיגה המדינה עצמה שמתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. ההפקרות בתשלומי המדינה והרשויות המקומיות ידועה ובוודאי תורמת למצב הקשה, אבל הבעיה רחבה הרבה יותר.
"מדובר בכשל שוק, והבעיה רק תחריף", טוען אלי כהן, מנכ"ל מפעל מוצרי הבנייה תרמוקיר, "אני רואה חברות ציבוריות שלוקחות על עצמן הלוואות ומטלות שלעולם לא יוכלו לעמוד בהן. אני צופה שבשנה הקרובה השוק יזדעזע בעקבות קריסה של שתיים־שלוש חברות בנייה גדולות".
תרמוקיר הוא מפעל בינוני המייצר חומרים מבודדים לציפוי קירות. בעלי המפעל הם קיבוץ חורשים - קיבוץ קטן במרכז הארץ, שהמפעל משמש היום מטה לחמו העיקרי. לפני 15 שנה היה תרמוקיר על סף פשיטת רגל, הבנקים לחצו, הקיבוצניקים שקלו לסגור. כהן, בן הקיבוץ, החליט לא לוותר. הוא הכין תוכנית הבראה, שכנע את החברים הספקנים, דיבר על לבם הטרוד של הבנקאים, וחילץ את המפעל מהמצר. היום זהו מפעל רווחי הנישא על גלי הביקוש הגואה למוצרי בנייה, ובמיוחד כאלה המזוהים עם חיסכון באנרגיה והגנת הסביבה.
אלי כהן, מנכ"ל תרמוקיר. צילום: יח"צ
אבל כהן לא שמח. הוא מספר על ההפרשות ההולכות וגדלות לחובות מסופקים: סעיף המחייב את המפעל להקטין את הרווחים העומדים לרשותו על חשבון לקוחות שלא יעמדו בתשלום חובם. "זו שרשרת שאין לה סוף", הוא אומר. "הקבלנים האלה הם לקוחות שלי, ואני רואה את המצב". הוא מספר על "עקיצות" של לקוחות שהזמינו חומרי בנייה במיליונים בלי שתהיה להם יכולת לשלם, ועל בנייה שמתעכבת הרבה מעל המצופה מפני שהיזמים נאלצים להחליף שוב ושוב את הקבלנים המבצעים את העבודה בפועל.
"צריך להבין איך בנוי השוק הזה", אומר כהן, "בהתחלה יזמים קונים את הקרקע לבנייה, דואגים לתוכניות ומבקשים לבנות את הבניין. הם אינם חברת הבנייה הבונה את הבניין בפועל. הם מזמינים קבלן שתפקידו לבנות את הבניין, והקבלן, מצדו, שוכר קבלני משנה המבצעים את העבודות השונות: קבלן ריצוף, קבלן טיח, קבלן שלד, קבלן שתפקידו להתקין את החלונות וכו'".
תפקידם של היזם ושל חברת הבנייה, שאותה מכירים רוכשי הדירות, הוא לבנות את הבניין במחיר הנמוך ביותר האפשרי. היזם מנהל מכרז בין הקבלנים, ובוחר לרוב במי שמציע לו את המחיר הנמוך ביותר. הוא אינו יודע מה באמת קורה בפנים. הוא אינו מתעניין בטיב החומרים שבהם משתמש הקבלן ולעתים אפילו אינו מפקח על איכות הבנייה. מתברר שלמרות הביקוש העצום, עדיין יש כאן עודף עצום של קבלנים, המתחרים ביניהם ומורידים מחירים ככל יכולתם רק כדי לזכות בעבודה. יש אפילו כאלה המוכנים למחירי הפסד, וכאן מתחילה ההסתבכות. "גם אם התחשיב רווחי, שולי הרווח של הקבלנים צרים מאוד. מספיק שיהיה עיכוב קטן בתשלום כדי שהקבלן יקרוס", אומר כהן.
אולי מדובר בתהליך טבעי שבסופו ייפלטו קבלנים פחות מוצלחים מהשוק.
"אני צופה שהבעיה רק תתגבר, והיא תסכן את כולם. התופעה תתרחב כי היקפי הבנייה יתרחבו, ויותר קבלנים לא מיומנים בניהול ובעבודה ייכנסו לשוק. ראינו כבר תופעות של בנייה לקויה וחוסר פיקוח בטירוף הבנייה הנוכחי. כשמדברים על הכפלת היקף הבנייה, אתה יכול לתאר לעצמך מה יקרה".
המצב עשוי להשתנות, אם הצרכנים ייפגעו.
"הם כבר נפגעים, אבל לא בטוח שהם יודעים מזה. כשמחפשים את הקבלן הזול ביותר מגיעים לעבודה הזולה ביותר ולחומרים הגרועים ביותר. אני מרחם על רוכשי הדירות שלא יודעים לזהות מה באמת מוכרים להם מבחינת איכות החומרים. אני רואה בנייה שמתעכבת מפני שיזמים של קבוצות רכישה מחליפים כל הזמן קבלנים. אני רואה את זה, כי כל קבלן שפושט את הרגל לא משלם לי תמורת הסחורה שאני מספק לו. חוסר האמינות מעלה גם את מחירי הבנייה, מפני שכולם צריכים להביא בחשבון את רמת הסיכון ולנסות לבטח את עצמם".
מה הפתרון?
"המדינה היא חלק מהפתרון. תראה מה קרה בבניית עיר הבה"דים עבור משרד הביטחון: לא היה תקדים לבנייה מהירה ויעילה כזו בהיסטוריה של הבנייה במדינת ישראל. אתה יודע למה? כי משרד הביטחון דאג ישירות שכל קבלני המשנה והספקים יקבלו את כספם בזמן, בהתאם להתקדמות העבודה. היזמים לא יכלו להשאיר אצלם כסף שיועד לקבלן או לספק. כשהאנשים מקבלים את הכסף בזמן, הכל משתנה".
ובבנייה הפרטית?
"חייבים להגביל את סף הכניסה לענף, ולהנהיג ערבויות לתשלום בין היזמים והספקים. כשבוחרים בקבלנים, אסור לבחור רק בהצעה הזולה ביותר, אלא גם להביא בחשבון את אמינותם ויכולתם הכספית של הקבלן וגם של היזם".
המועצה המיותרת
מבקר המדינה יוסף שפירא הקדיש בדוח שפרסם פרק משעשע למועצה הלאומית לכלכלה. היא הוקמה ב־2006 כדי לספק לממשלה ייעוץ כלכלי שיאפשר לה לבחון את בקשות משרד האוצר, שמחזיק בכל הידע והמידע הכלכלי הנדרש להכנה ואישור תקציב המדינה. הדבר נותן ביד פקידי האוצר שליטה כמעט מוחלטת בהליכי אישור התקציב.
ללא גוף מייעץ חזק ועצמאי לא יכולה הממשלה להטיל ספק בקביעות, ובמקרים רבים גם בהחלטות המוכתבות להם על ידי פקידים, שחלקם יצאו זה עתה מבית הספר לכלכלה. בראש המועצה יושבים כלכלנים נשואי פנים, בתחילה היה זה פרופ' מנואל טרכטנברג, והיום מכהן בתפקיד ד"ר יוג'ין קנדל.
מתברר שבמקום למלא את תפקידו, מייעץ קנדל בעיקר לאיש האחראי למינויו, בנימין נתניהו. טיבן של עצות אלה לא מתפרסם בציבור. שרי הממשלה שומעים מקנדל לעתים סקירות בעל פה, שאינן מעוגנות במסמכים מחייבים. דוח המבקר חושף את האמת: המועצה אינה ממלאת את תפקידה, אינה עובדת על פי תוכניות פעולה מסודרות, גוף משנה, שאמור להיות הוועדה המייעץ במועצה, אינו מתכנס באופן סדיר, ואין פרוטוקולים המתעדים את דיוניו. המועצה המייעצת עלתה לפני ארבע שנים לכותרות, כאשר נתניהו חיפש ג'וב לאיש אמונו אורי יוגב, ושקל למנותו ליו"ר הוועדה המייעצת.
קנדל הסביר למבקר שמצא בחוק כי נגיד בנק ישראל משמש יועץ כלכלי לממשלת ישראל, ולכן החליט להתמקד בייעוץ לראש ממשלת ישראל בלבד.
אבל ההתפתלות המגוחכת הזו אינה צריכה להסביר את האמת הפשוטה: אם האוצר יציג לממשלה תקציב, והמועצה לכלכלה תציג מולו עמדה משלה, והמחלוקת תפרוץ לתקשורת, רבים הסיכויים שהתקציב לא יאושר לעולם. הפתרון ההגיוני הוא לפרק את המועצה, ולהצמיד לכל שר, או לפחות לכמה שרים מרכזיים, יועץ כלכלי אישי, שינתח עבורו את התקציב ויסייע לו לגבש עמדה עצמאית. כיועץ ראש הממשלה יוכל קנדל להמשיך לעשות בגלוי את מה שהוא עושה היום בניגוד לכללי מינהל תקין.