מה עושים במשרד הכלכלה כדי לעודד את היצואנים?

פנסיה מוקדמת

הסדר ההבראה בקרנות הפנסיה שיזם נתניהו ב־2003 היה המהלך המשמעותי האחרון שנעשה בתחום. היו אלה ימים שבהם בנימין נתניהו היה רפורמטור אמיתי, שהסתכל לא רק על השיקולים הפוליטיים קצרי הטווח ולא נהג כשבשבת של שר האוצר. נתניהו נהג כך לטוב ולרע. לטוב, כי הוא פתר את בעיית הגירעונות האקטואריים המעיקים בפנסיה, שעלולים היו להביא לקריסת הקופות. לרע מכיוון שבשם הפופוליזם הוא הוביל מהלכים אומללים, ובראשם הפרדת קופות הגמל מהבנקים.

יהיה זה רע לתפארת אם המהלך השנוי במחלוקת הקרוב של הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים יושלם כפי שהמליץ דרור שטרום. פנסיה היא הנושא האחרון שבו לפוליטיקאים יש חשק להסתבך. אף אחד לא מתלהב לשלם מיידית ובמזומן על גזירות שתוצאותיהן יורגשו בעוד עשרות שנים. יוזמות לתיקוני עיוותים או מחדלי השקעות שיוזם הדרג המקצועי יטורפדו תמיד. לפוליטיקאים, ובטח למשה כחלון, אין סיבה להתמודד עם גזירות מעיקות.

כחלון אינו לבד. יאיר לפיד נהג בדיוק כמוהו. יוצא הדופן מבין שרי האוצר של העת החדשה היה יובל שטייניץ, שהוביל החלטה לדחיית גיל הפרישה לפנסיה לנשים מגיל 62 ל־64. ההחלטה נפלה בכנסת ברוב שקיים רק בהחלטות אנטי־ישראליות באו"ם: 70 נגד 1. הסיכוי שהיוזמה תצא לפועל אפסי. לפיד וכחלון גם התעלמו מהדרג המקצועי שהמליץ להתאים את הריבית התחשיבית לפנסיה לריבית השוק.

בלי להלאות אתכם במספרים, נציין שההחלטה הנכונה מקצועית, הייתה שוחקת את הפנסיות לאוכלוסייה הבוגרת בכ־25%. מנגד היא הייתה מיטיבה עם החוסכים הצעירים, המסבסדים כיום את הבוגרים.

מייל ארוך שנשלח אלי השבוע על ידי הגמלאי משה גונן מזכיר שגם החלטות הנוגעות לגמלאי קרנות הפנסיה הוותיקות (שנסגרו ב־1995 למצטרפים חדשים) אינן מתקבלות.

כך כותב גונן: "פשוט העלימו אותנו מעיני הציבור. מחקו אותנו מהתודעה. בתקשורת הכלכלית הס מלהזכיר אותנו. הפנסיה שלנו תקועה במקום ואיננה מתעדכנת ולו באגורה שחוקה אחת במשך שנים, משום שהיא צמודה למדד שהוא אפס, אבל יוקר המחיה ממשיך לעלות. אנחנו מאות אלפי חברים, אבל אין מי שייצג אותנו בכנסת וידאג לנו, ולכן נותרנו יתומים. תקציב המדינה אושר, כספי הציבור חולקו, ואותנו מי בכלל סופר. האם מחכים שכולנו נהיה נתמכי סעד במצוקה ואז יזרקו לנו כמה שקלים לפנסיה?".

המייל שוגר בדיוק בשבוע שבו הוחלט על תוספת של כ־2.5% לשכר הח"כים בעקבות המדד, ושבוע לאחר החתימה על הסכם השכר במגזר הציבורי, שהבטיח לשכירים תוספת של 1.5%.

גונן אינו לבד. בשבועות האחרונים מגיעות אלי יותר ויותר פניות מגמלאים, ששפע היוזמות בפנסיה פוסח עליהם. כשיש כבר טיפול הוא בעיקר קוסמטי. למעט החלטת כחלון להקצות 670 מיליון שקל לקשישים מקבלי הבטחת הכנסה, הכל דיבורים.

ועדה בראשות מנכ"ל משרד האוצר פרסמה השבוע המלצה לשינוי מנגנון ההקצאה של איגרות החוב המועדפות (המכונות מיועדות), ולשנע את חלקן העיקרי לאוכלוסייה הבוגרת (60+). אף על פי שהיוזמה בכיוון הנכון, היא אינה כרוכה בהוצאה תקציבית.

במסגרת מתקפת הדאגה לאוכלוסייה הבוגרת, דנה שלשום ועדת הכספים ביוזמת זהבה גלאון באחת משפע ההמלצות האומללות של שטרום, המאפשרת לחוסכים להפוך את הפנסיה לכספומט ולהיכנס לאוברדרפט על חשבון החיסכון. ההחלטה, המנוגדת לעמדת הדרג המקצועי באוצר, נתקלה בהתנגדות רבתי מצד חברי האופוזיציה. ח"כ מנואל טרכטנברג השווה את ההצעה לבועת הסאבפריים. ח"כ מיכל בירן הזהירה מהקטסטרופה בעוד 30 שנה.

הוחלט שבירן, עומר בר־לב ודוד אמסלם, חברי השדולה לפנסיה הוגנת, ישגרו מכתב לוועדת שטרום בדרישה להופיע בדחיפות בפניה. שימועי הוועדה יחלו בתחילת פברואר. יש לקוות שנושא האוברדרפט על חשבון הפנסיה יתנדף מהדוח הסופי.

פופוליזם שכר הבכירים

משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, דן השבוע בחוק "שכר הבכירים" המגביל את תשלומי השכר בחברות פיננסיות ל־3.5 מיליון שקל לשנה. יוזמת השכר התחילה בתקופת לפיד, שהבין את פוטנציאל שלהוב היצרים הטמון בסיפור.

חברי כנסת צפויים כמו שלי יחימוביץ' או מרב מיכאלי טענו שההצעה מקילה ועושה חסד עם בעלי ההון, שמרוויחים בלי קשר לביצועים. הם דרשו להנמיך את התקרה המרבית ולהחיל את המגבלה על כל החברות הציבוריות (ולא רק על הבנקים, בתי ההשקעות וחברות הביטוח). ח"כ מיקי לוי (יש עתיד), שכל הקרקס הפרלמנטרי התחיל בגלל הבוס שלו, ביקש להרגיע.

סיפור שכר הבכירים מתכתב יפה עם ההתפתחות שלשום בעניין הפסקת ההתקשרות עם גיל שרון כמועמד לניהול דיסקונט השקעות. שרון הגיע מחברת הסלולר פלאפון, שם תנאי ההעסקה נקבעים מול הבוס הגדול (שאול אלוביץ', בעל הבית של חברת האם בזק). בפלאפון לא שואלים שאלות, כי החברה מנותקת יחסית מסערות שוק ההון. מה שנסגר בחדרי חדרים מתבצע.

בגישה לא עדכנית זאת הגיע שרון לאדוארדו אלשטיין, בעל הבית של אי.די.בי, חברת האם של דסק"ש. אלשטיין המנותק, השולט בחברה שחוותה בשנתיים האחרונות טראומה פיננסית, הסכים לתנאי העסקה ההזויים. אחרי הכל, כך חשב, הכסף בא על חשבונו. חבילת הפינוקים, בעלות של 70 מיליון שקל, כללה שכר חודשי של 200 אלף שקל + בונוסים + נתח ממניות שופרסל, סלקום ודיסקונט השקעות.

אלשטיין לא הבין שבאווירה הנוכחית הסיכוי שהתנאים יאושרו אפסי, ושתשלום עשרות מיליוני שקלים במזומן ובאקוויטי לאורך השנים לא היה עובר. הוא כשל במהלך כפי שכשל בניסיון למכירת כלל ביטוח לסינים.

גיל שרון שמח בוודאי על האוצר הקטן שנפל בחלקו, כי היה בטוח שמה שנסגר מול הבוס יאושר בסופו של דבר. אלא שבדרך הוא שכח שדסק"ש אינה פלאפון, אי.די.בי אינה בזק ואלשטיין אינו אלוביץ'. עם חשיפת תנאי ההעסקה התפתחה בצדק התקוממות רבתי. בעקבות לחץ בעלי איגרות החוב קוצצו התנאים ב־11 מיליון שקל, אבל בעלי מניות המיעוט ראו בכך כסף קטן. יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר, הצטרף גם הוא באופן חריג למתקפה.

שלשום התברר ששרון ואלשטיין כבר לא. שרון ילך הביתה עם פיצוי בגין עוגמת נפש של 1.6 מיליון שקל ואולי יותר. בעל הבית של דסק"ש ייאלץ לחפש מנכ"ל שיסתפק בתנאי העסקה נורמטיביים, המתכתבים עם האווירה הציבורית הנוכחית.

אדוארדו אלשטיין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חוץ מהשלומיאליות במקרה הטוב והנאיביות במקרה הגרוע של שרון ודסק"ש, הפרשה מעידה יותר מכל על כך שסוגיית שכר הבכירים הופנמה היטב בשוק ההון. דסק"ש אינה חברה פיננסית שהחוק החדש אמור לחול עליה, ובכל זאת בעלי החוב פעלו כמצופה מהם.

זאת הסיבה לכך שגם מענק הפרישה של חיים רומנו, מנכ"ל פרטנר לשעבר, טורפד בלחץ בעלי המיעוט. גם פרטנר כידוע אינה חברה פיננסית. אם כך, תיקון 20 לחוק החברות (המסדיר את מנגנון אישור השכר) עובד הרבה יותר טוב ממה שהפוליטיקאים טוענים.

אם לא די בכך, ההנחיות של הפיקוח על הבנקים והפיקוח על הביטוח וההון באוצר, שאוסרות על תגמול העולה על 3.5 מיליון שקל, מסדירות את הנושא אפילו בצורה מחמירה מהחוק המוצע. אבל הרגולטורים הרלוונטיים שותקים ואינם מתקוממים נגד החקיקה. למה להם לריב עם הפוליטיקאים?

מדוע מתעקש גפני לדון בהצעת חוק מיותרת? כי כחלון ביקש ולשר האוצר אי אפשר לסרב. זאת תכלית קיומם של פוליטיקאים המעוניינים בליטרת הפופוליזם שלהם. אז אם האוזר מתפלא עדיין מדוע החברות בורחות מהבורסה בת"א כמו מאש, הנה אחת התשובות לכך.

איך מעודדים את הסחר

בשבוע הבא יגיעו לישראל נספחים מסחריים מכל העולם כדי להשתתף בוועידה השנייה לסחר החוץ. הרכבת האווירית תכלול את נבחרת הנספחים המוצבים דרך קבע במוקדי הפעילות הכלכלית ומסייעים ליצואנים לפרוץ דרכים לשווקים חדשים. הם יקיימו פגישות אישיות עם אנשי עסקים, יזמים ויצואנים המעוניינים לאתר הזדמנויות ייצוא אטרקטיביות. במקביל לכנס תתקיים תערוכה בהשתתפות מנהלי הקרנות וההדרכה של מערך סחר החוץ במשרד הכלכלה.

משלל המשתתפים הזרים מסקרנת במיוחד תהיה אבי ג'וזף כהן, נשיאת המכון לשווקים גלובליים ואסטרטגית ראשית בבנק ההשקעות גולדמן זאקס. היא תציג את המגמות העכשוויות בכלכלה הגלובלית ואת הצפוי בעתיד. בימים אלה מדובר במשימה בלתי אפשרית.

פתיחת 2016 בבורסה הוכיחה עד כמה גדולים סימני השאלה המעיבים על שוק ההון: המשבר הכלכלי בסין וסימני השאלה הנלווים, המתיחות בין סעודיה לאיראן וההשפעה על מחירי הנפט, מדיניות הריבית העולמית, משבר הפליטים באירופה ועוד.

אוהד כהן, ראש מינהל סחר חוץ המסכם בימים אלו שלוש שנות כהונה, יציג את אתגרי הייצוא לשנים הבאות. כהן סבור ש"האתגר המרכזי לשנת 2016 הוא לצאת מהקיפאון, ולהגדיל עד 2035 את הייצוא ב־50% ל־135 מיליארד דולר".

מכיוון שהיצואנים סקפטיים מאוד, השאלה הלגיטימית היא אם זה באמת אפשרי או שמדובר בהצהרה ריקה מתוכן?

"זה יקרה באמצעות פתיחת נספחויות כלכליות נוספות בעולם שיתווספו ל־41 הקיימות, חתימה על הסכמי סחר חדשים שיאפשרו הורדת חסמים ליצואנים וקרנות תמיכה. מטרת הכנס היא להציג בפני המשתתפים את הכלים העומדים לרשות היצואנים, כמו אפשרויות מימון. הנספחים המסחריים שלנו בעולם ייתנו טיפים לאן הולך העולם מבחינה מקרו־כלכלית, ומה הזדמנויות ההשקעה".

אתה מדבר על השקעות במדינות מפותחות, ואנחנו שומעים על הקריסה הכלכלית בסין. האם סין עדיין אטרקטיבית ליצואנים?

"על אף ההאטה בשוק עדיין מדובר בכלכלה גדולה ובמעמד בינוני המונה מאות מיליונים. המשטר מדבר באופן גלוי על הבעיות שלו וגם על התשובות לשאלות איך למצוא את הפתרונות לאותן בעיות. הכלכלה הסינית מסובכת להבנה, שכן היא מבוזרת באזורים גיאוגרפיים שונים. אנחנו מנסים לגשר על הפערים. מדובר בסביבה משפטית שונה ממה שאנחנו מכירים במערב, וגם בסביבה רגולטורית אחרת. על אף הקשיים סין תהיה כלכלה מובילה וגם כשהיא משתעלת היא עדיין שחקן דומיננטי. יש צפי שסין והודו יהוו ב־2030 כ־45% מהתמ"ג העולמי. אין ברירה: היצואנים חייבים להיות שם".

איך מצטייר בעיניך השוק האירופי כיעד לייצוא על רקע המשבר שם וקריסת היורו?

"לפי נתוני הסחר היה ייצוא הסחורות לאירופה ב־2000 35% מסך הייצוא, וב־2014 הוא ירד ל־32%. מדינות האיחוד האירופי עדיין מהוות שוק חשוב, גדול ומשמעותי ליצואן למרות כל השינויים".

וזאת עמדתך למרות הדיבורים על חרם על מוצרים ישראליים ופעילות ארגונים כמו ה־BDS?

"שימשתי נספח בשוודיה בשנים 2000־2004 ויצא לי לחוות ממקור ראשון את הקולות, שהיו הרבה יותר בוטים וקראו לחרם כללי על ישראל, ולא רק על מוצרים שמעבר לקו הירוק. בתמונה הכללית, הייצוא לאיחוד כמעט לא קטן בשנים האחרונות. עיקר הייצוא הישראלי לאירופה הוא כימיקלים, אלקטרוניקה, ציוד רפואי וציוד תקשורת וחקלאות. הסחר מול הצרכנים הסופיים הוא לא העיקר. אז אומנם לא הכל נהדר וטוב, אבל בתמונת המקרו ארגוני החרם אינם פקטור. אנחנו מפעילים קרנות לתמיכה בייצוא, וחברות מעוניינות בסיוע דווקא לשווקים האירופיים".

אני משוחח עם יצואנים רבים, ולמרות הדברים שאתה אומר אני שומע כל הזמן קיטורים על היחס לייצוא והרגולציה.

"צריך להפריד בין שני סוגי טענות: הראשון הוא שהיום באמת קשה יותר לייצא ולממשלה יש יכולת מוגבלת לטפל בנושאים כמו היורו, ששערו עמד לפני שנה על 4.7 וירד ל־4.2. בנוסף, הכלכלות בעולם עוד לא התאוששו, וסין, שסחבה את הצמיחה העולמית, מקרטעת. בנוסף יש הכבדת רגולציה על התעשייה כמו איכות הסביבה ומסים. הממשלה החליטה לבחון מחדש את הרגולציה ואת ההשפעה הכלכלית, וזה לוקח זמן. למרות זאת, כמות המשאבים שמועברת לתעשייה ומספר החברות שקיבלו סיוע מצביעים על מגמת גידול. כך גם צפוי להיות ב־2016".