"איפה הכסף?": "אל תשליכו את הקשישים לעת זקנה, זה ממש מעבר לדלת"

ולמה זה ככה, תשאלו? קחו למשל את קצבת הזקנה שהקשישים מקבלים מהביטוח הלאומי - גיל הקצבה לנשים 62, ולגברים - 67. הכוונה היא מצוינת, אך הביצוע לא משהו. לא נלאה אתכם ביותר מידי חישובים מספריים, אבל הקצבה המקסימלית שניתן להגיע אליה, אם אתם עומדים בכל הקריטריונים של הביטוח הלאומי הוא הסכום המגוחך של 2,200 שקלים בחודש.

תוסיפו לזה שרוב הקשישים בישראל לא חסכו לפנסיה, נניח עולים שעלו מברית המועצות לשעבר, או העולים מאתיופיה, אוכלוסיות שעלו בגיל מבוגר, ועד שמצאו עבודה אם בכלל מצאו, לא הספיקו לחסוך כמעט כלום, ונאלצים להסתפק בקצבאות החרפה.

אם רצינו עוד אישור לנתונים המחפירים, אז גם ה-OECD בדוח האחרון שלו שהוצג השבוע לראש הממשלה, בנימין נתניהו, קובע שאוכלוסיית הקשישים בישראל בין העניות ביותר מבין אוכלוסיות בעולם, כי קצבת הזקנה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי קטנה בחצי מזו של יתר מדינות ה-OECD.

אז אולי הגיע הזמן לשנות דיסקט. תקשיבו למה שאומר לכם ראש התכנית ללימודי זקנה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, ד"ר אבי ביצור, להפוך למשל את הקצבה לדיפרנציאלית. כלומר - מי שהרוויח כל חייו יפה ולא זקוק לקצבה בשל הפנסיה הנאה שלו, יקבל קצבה זעומה, סמלית, ואילו קשיש עני שאין לו - יקבל קצבה כפולה, ואולי אפילו להצמיד את קצבת הזקנה לשכר המינימום. תחשבו על זה. אל תשליכו את הזקנים לעת זקנה, זה ממש מעבר לדלת.