חוק שכר הבכירים קבע תקרת תגמול של 2.5 מיליון שקל לשנה לבכירי המערכת הפיננסית, אלא שבחוק לא הייתה התייחסות מפורשת לזכויות הפנסיה והאחרות שנצברו בעבר, הגבוהות משמעותית מהמגבלה. לפיכך, בנק או חברת ביטוח המשלמים למנהל הבכיר פיצויי פרישה ופנסיה הגבוהים מהתקרה עלולים להיתבע על הפרת החוק ולהיגרר לבית המשפט. כלומר חוסר הוודאות אינו ענין תיאורטי בלבד. 

הערפל הפיננסי גרם כבר לפרישת שני בכירים: ציון קינן מניהול בנק הפועלים ודני צידון מתפקיד המשנה למנכ"ל לאומי. פרישת בכירים נוספים היא שאלה של זמן והם ממתינים לעיתוי המתאים. לכאורה הסוגיה הייתה נפתרת ללא שום קושי: יוזמי החוק (במקרה הזה שר האוצר) היו צריכים לחזור לוועדת הכספים, לתקן את החוק ולהבהיר חד־משמעית שהוא אינו חל על זכויות העבר.

שר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אלא שהפוליטיקאים חוששים שמהלך כזה יפגע באמינותם הפוליטית בגלל "כניעתם" לכאורה ללחץ הבנקאים. הם מעדיפים להישאר באותו בונקר ערפילי שנקבע בחוק. למרות סרבנותם לתיקון החוק, בחדרי חדרים הם דווקא מוכנים להודות שהחוק אינו בתוקף לגבי זכויות העבר. מסרים בנושא שוגרו למנהלי הבנקים על ידי שר האוצר משה כחלון באמצעות החשבת הכללית באוצר. גם כותב שורות אלה התבקש לשגר את המסר במהלך ראיון ל"מעריב־סופהשבוע" של שר האוצר. אבל כחלון לא הסתפק בכך וביקש מהיועץ המשפטי לממשלה לספק חוות דעת רשמית.

ואכן אבי ליכט, המשנה ליועץ, שיגר שלשום את "עמדתו הרשמית", וכמשפטן מנוסה הוא תמרן והתפתל, כתב שהוא מבין ללבם של הבנקאים, אך חוות דעת חד־משמעית לא סופקה. עו"ד ליכט כנראה ידע שיום לאחר שיגור חוות הדעת היא תצורף לעתירה לבג"ץ שתוגש נגד החוק. ואכן עתירה כזו הוגשה. 
 
הסכנה כעת היא שעשרות בנקאים עלולים להקדים את פרישתם עוד בטרם כניסתו של החוק לתוקף. גם המינוי שעליו התבשרנו של אריק פינטו למנכ"ל בנק הפועלים אינו ברור מאליו. פינטו מסתכן שהמינוי עלול למנוע ממנו קבלת זכויות עבר בשווי המוערך ב־12 מיליון שקל. מדוע הוא בכלל צריך לסכן את גורלו הפיננסי רק על סמך הבטחות מעורפלות? אם עתיד הבנקאות עדיין מטריד מישהו, חיוני שהפוליטיקאים יתקנו מיידית את החוק כדי לפזר סופית את מסך הערפל.