אפילוג: יום חמישי, 23 בפברואר 1984. במשרד מנהל הפרסום של בנק הפועלים מתקיימת משעות הבוקר המוקדמות ישיבה שבה דנים כל המשתתפים אם לחזור לפרסם ואם כן אז מתי ואיך.
ארבעה חודשים לפני כן, ב־6 באוקטובר 1983, פרץ משבר מניות הבנקים שנקרא גם "יום חמישי השחור" ו"יום הכיפורים הכלכלי", בגלל הדמיון של התאריך לזה שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים ההיא לפני עשר שנים.
הבורסה בישראל קרסה ונסגרה. הבנקים, המפרסמים הגדולים במדינה, קיפלו את עמודי הצבע הכפולים שלהם בעיתונים ואת שלטי החוצות ואת הג'ינגלים ברדיו ואת סרטוני הפרסומת בקולנוע, וירדו למחתרת עד יעבור זעם.
מי שהיו המפרסמים הכבדים ביותר במדינה, עם תקציבי פרסום של מיליוני שקלים, שינו בן לילה את ייעודם. פתאום הם היו עסוקים באיך לא לפרסם במקום באיפה אפשר לפרסם עוד.
בעיצומה של הישיבה הזו מצלצל הטלפון. מנהל הפרסום מתעלם בתחילה, אבל כשהצלצול לא פוסק הוא מרים את השפופרת ולפני שהוא פוצה את פיו הוא שומע את קולה המתנצל של מזכירתו הנאמנה. אני יודעת שאין להעביר שיחות, אבל אין לי ברירה, היא אומרת. מנהל הפרסום מבחין בכך שכל משתתפי הישיבה נוטשים את החדר בשקט בזה אחר זה ומעבר לקו הוא שומע את קולה של אשתו. יעקב התאבד היא אומרת לו.
יעקב תקע לעצמו כדור בראש.
יומיים לפני כן אמרה לי שולה
אני פוחדת שהוא יעשה לעצמו משהו רע
שיהרוג את עצמו.
ואני לא הבנתי.
אני לא הבנתי.
אני
לא
הבנתי.
ביום חמישי עשרים ושלושה בפברואר
שנת אלף תשע מאות שמונים וארבע
היא תשמ"ד למנין היהודים
איבדתי את בינתי.
תמונה ראשונה
ניו יורק. מאי 1978. יום העצמאות ה־30 למדינת ישראל. מגיעים למסיבה בביתו של דן שילון, כתב הטלוויזיה הישראלית בניו יורק. המסיבה בעיצומה. שירי ארץ ישראל בטעם של פעם בניחוח אלכוהול. אני מוצא לי בדל מקום בצד, בקצה הספה. האיש שיושב לצדי מחייך אלי. אנחנו מכירים. רק לא מצליח להיזכר מיהו ומאין. בתוך הרעש והשמחה מסביב אנחנו מצליחים לדבר לא מעט ועל הרבה. שיחה מאוד מעניינת. אותי לפחות.
בדרך הביתה שואלת זוגתי על מה דיברנו. אני מספר לה. היא שואלת אם אני יודע עם מי דיברתי. מודה שלא זוכר, אבל יודע שאנחנו מכירים. אולי בגלל האלכוהול ואולי בגלל הרעש לא מצליח לחבר את האיש והפנים לשם ולמקום. היינו אצלם בארץ בבית בערב שירה. הוא ניגן על הקלידים. עכשיו הוא עם המשפחה גרים בניו יורק לידנו. מה הם עושים, אני שואל. הוא המנהל של בנק הפועלים. קוראים לו יעקב לוינסון.
לא עוברים ימים רבים ונורית לוינסון, אשתו של יעקב, מתקשרת. השיחה משעשעת, מעניינת וקולחת אפילו יותר מהשיחה עם הבעל. אני עונה לה שאני מסיים את השליחות שלי בעוד כחודשיים ומתכוון לחזור לגלי צה"ל משם יצאתי. היא שואלת אם אני פתוח להצעות. עונה לה שאם יציעו לי לנהל את בנק הפועלים אני מוכן לשקול בחיוב. וממה נתפרנס אנחנו, היא שואלת.
כשהגעתי לפגישה בביתם והוא התחיל לתאר בפני את פעילות הבנק ואת תוכניותיו לעתיד, התחזקה בי המחשבה שהאיש פשוט טעה. הוא כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר. כשסיים, אמרתי לו את זה. ניסיתי להסביר לו שהידע שלי בבנקאות מצטמצם בעיקר בחשבון עובר ושב ובפרט באוברדראפט. אין לי מושג בכלכלה ובטח שלא בבנקאות, אמרתי לו. אני יודע, הוא השיב לי והמשיך שאם היה רוצה כלכלנים מקצוענים אז היה הולך לאוניברסיטאות ושולף משם את הבוגרים המצטיינים. נדמה לי שהיום קוראים לזה "לחשוב מחוץ לקופסה". את זה הוא חיפש, ולמזלי זה הייתי אני שהתיישב על קצה הספה בסלון של דן שילון במסיבת יום העצמאות.
תמונה שנייה
ארבעה חודשים אחרי המפגש קפצתי למים העמוקים ולמדתי תוך כדי תנועה. מה שאתה לא יודע, תשאל. אל תתבייש ואל תעשה בושות בגלל שהתביישת לשאול. ככה הוא אמר לי וכך עשיתי. לא תמיד היה נעים ולרוב גם לא היה פשוט וקל. איך אתה מחזיק מעמד? שאלו אותי הבקיאים. ערימות התזכירים שהיו נוחתות על שולחני בכל בוקר והצורך לענות מהר ובמפורט גרמו לי לא פעם לקלל את הרגע שבו נעניתי להצעה. שלא לדבר על החליפות והעניבות שנאלצתי לחנוט בהן את עצמי. תאר לי את הדרך שאתה עושה הביתה, אמר לי פעם. אז תיארתי לו. הוא הכיר אותה כי גרנו לא רחוק זה מזה. כשהגעתי בתיאור המסלול לכיכר נוח בגבעתיים, שאל אותי אם אני מכיר שם את סניף הבנק. בוודאי, אני משיב לו. ולא ראית שהאות פ' בשלט המואר מעל הבנק כבויה, הוא שואל בכעס.
נשבע שעד היום, 40 שנה אחרי, אין סניף של בנק הפועלים שאני עובר לידו ולא מעיף מבט כדי לבחון אם השלט שלו דולק כראוי.
אבל היה גם "בוא לגדול איתנו, בנק הפועלים" ו"תפעיל את הבנקט שלך" והישגים ופרסים. והיו גם תזכירים ששמורים אצלי עד היום.
כמו זה:
"לח' אבי קורן שלום וברכה
עם שובי ארצה מצאתי את מתנת אנשי הפרסום. קבל נא את תודתי על היוזמה, תשומת הלב והמוצר.
'דברים יפים קורים בבנק הפועלים'
בברכה,
י. לוינסון".
תמונה שלישית
... אביגדור המאירי כתב פעם:
"שוב פעם רצחתם את מלך המשיח?"
אתה היית
ולא הוגד לך.
לא ראיתיך פנים
ראיתי תצלומך
מן התצלום קראת לי:
" – קראת לי"
אילו הלכתי ללוויה
הייתי רואה את העם
ויושבי בו
בוכה לעצמו...
המשורר אבות ישורון פרסם את השיר "לוינסון" במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" שלושה שבועות אחרי.
בינואר של אותה שנה החל עיתון אחר "העולם הזה", לפרסם סדרה בת שש כתבות שבועיות רצופות, מלוות בשערים שדמותו כיכבה בהם.
לוינסון הסתגר בביתו. הכאב הנורא וחוסר האונים שלי גברו כאשר נדרשתי כמנהל הפרסום על ידי הנהלת הבנק להפיץ בכל הסניפים דפי מידע בגנותו של האיש. שלחתי לו את הטיוטה והוספתי בכתב ידי שאני לא מתכוון להישמע להוראה. הוא ענה לי שתפקידי לבצע את הנחיות ההנהלה, שאין שום חדש בהכפשות שאותן התבקשתי להפיץ בסניפים ושאני צריך לדאוג לפרנסת המשפחה.
בתגובה שלחתי לו ורד שאליו מצורף פתק. בפתק היו ארבע שורות משיר של נעמי שמר שהוא אהב לשיר ולנגן:
לפעמים אני סופג
מכה אחר מכה
וכשרע לי וכשמר לי
אז אני דווקא שר לי כך...
לימים סיפרתי את זה לנעמי שמר. מרדכי בעלה התרגש מאוד. אהבתי את האיש הזה, הוא אמר לי.
סוף
23 בפברואר. שבוע הבא. ממש כמו אז, שוב יום חמישי. 33 שנה אני חוזר אל היום הנורא ההוא. 33 שנה אני נושא איתי את הפצע המדמם שלא מגליד. מה עשינו לך, אמרה לי נורית בדמעות אז באותו יום חמישי כשהגעתי לביתם. תודה, עניתי לה. זה כל מה שיכולתי לומר.
ועדיין אני לא יכול לומר יותר. רק לבכות.
רוצה מאד לצעוד
לצעוד ולא למעוד
לכלוא את הדמעות
ולא מוצא מנוח.
נושא עיני אל ההרים
אולי משם יבוא עזרי
רוצה לומר לך דברים.
לשוא, כי תם הכוח.
חסל ותם הכל.
אתה הן כל יכול
אולי כעוף החול
תפרוש שנית כנפיים.
רוצה לומר לך מילה
רוצה לחזור להתחלה
לפרוץ בזעקה גדולה
שלום, נקי כפיים.
כי בא השמש. בא השמש
פנה זיוה והדרה.
כי בא השמש. בא השמש
ופתע אפלה גמורה.
כיבה כיבה השמש.