המהפכה הדיגיטלית היא מהפכה בסדר גודל היסטורי, שיתרונותיה ברורים: כל מידע יכול להגיע אלינו בקלות, ללא צנזורה וללא תיווך של מישהו “מלמעלה”. הדבר מוביל לשיח ציבורי מסוג חדש ולהתארגנויות חברתיות נפלאות. אבל במקביל, הולכים ומתבררים גם חסרונות. למשל, הרשתות החברתיות מופעלות על ידי אלגוריתמים המטים את שצף המידע, מה שיוצר חוסר סימטריה בדעות שאנו נחשפים אליהן ולפעמים גם כאוס במקום פלורליזם. עוד מתברר שיצר האדם רע מנעוריו, אבל עוד יותר כאשר הוא פועל מול מסך, וקל להביע ולשתף דעות פוגעות וגזעניות. כך נוצר, בין השאר, “טרור ההשראה” שאת תוצאותיו האיומות אנו חווים בשנה האחרונה, וכך נוצר גם שטף של דעות חשוכות ושיימינג לא הכרחי ופוגעני.
מקור נוסף לתסכול טמון בכך שבעולם הרשתות החברתיות נקבעים כללי המשחק וגבולות חופש הביטוי על ידי חברות מסחריות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר, שאינן תמיד מבינות את תנאי הארץ ותושביה. הדרך הרגילה להתלונן על תוכן פוגע ברשתות היא לכתוב פנייה לחברות המפעילות אותן. אלה, בתורן – מקבלות את התלונה ומחליטות האם להסיר את התוכן או לא. לפי דבריה של שרת המשפטים איילת שקד, רק ב-70% מהמקרים שבהם פנתה אל פייסבוק, הוסר תוכן פוגעני. ובכל מקרה אנחנו, וגם אנשי הממשלה, עומדים מול החברות הבינלאומיות הענקיות האלה כעניים בפתח.
מקבלי ההחלטות שלנו מנסים להתמודד עם האתגרים הללו. השר גלעד ארדן ושרת המשפטים שקד הניחו תזכיר חוק בנושא לאחרונה והשבוע עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק של חברת הכנסת רויטל סוויד, המבקשת לחייב את הפלטפורמות של הרשתות החברתיות להקים מערך ניטור אקטיבי. תפקידו של מערך זה יהיה לאתר פוסטים המסיתים לטרור ולהסיר אותם מיד. היה ולא יעשו כן, הן צפויות לקנס של שלוש מאות אלף שקלים על כל פוסט כזה.
הצעת החוק הזאת, עם כל ההבנה לתכלית שהיא מבקשת להשיג, פוגעת פגיעה אנושה בזכות לחופש הביטוי כי היא מבקשת ליצור מערך של חסימה של מידע במקום ענישה. היא הופכת את הצנזורה מחריג לשגרה, וזאת במקום דרך המלך, שהיא להעניש על ביטוי לאחר שנאמר, באמצעות החוק הפלילי האוסר על הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור.
בנוסף, השאלה מהו פרסום המסית לטרור היא שאלה מורכבת ומסובכת, שבמהלך השנים העסיקה רבות את בתי המשפט. כאן, מגיעים מנסחי הצעת החוק ובפשטות מעבירים את סמכות ההחלטה מה ייחשב הסתה כזאת - אל חברה מסחרית, בינלאומית, שאיננה יושבת בישראל. בלא צו שיפוטי כלשהו, דורשת הצעת החוק מהרשת החברתית להיות הקטגור, השופט והתליין. הצעת החוק עושה מיקור חוץ ממערכת המשפט בישראל אל חברה מסחרית. כיצד יבינו עובדי חברות הענק האלה שישבו באירלנד, בארצות הברית ובהודו מה נחשב בישראל הסתה לטרור? כיצד יבין הרובוט – האלגוריתם שיפתחו לשם כך – את ההקשרים המיוחדים המאפיינים את המציאות שלנו? כיצד ידע לאבחן מתי מדובר בסאטירה ומתי בהסתה?
הצעת החוק מתנגשת חזיתית באופי הבינלאומי של הרשת החברתית עצמה. דמיינו מצב שבו אזרח אמריקאי מפרסם קריאה לביצוע מעשה טרור בפייסבוק. אלא שבארצות הברית דבריו מוגנים מכוח הזכות לחופש ביטוי שבחוקה האמריקאית. במקרה כזה, החוק החדש ידרוש שהפוסט ינוטר ויוסר. אך כיצד מבקשת ישראל מחברה מסחרית לפגוע בסמכותה ובזכותה של ארצות הברית לקבוע את גבולות חופש הביטוי שלה בעצמה?
אין ספק שהצעת חוק הפייסבוק מבקשת להתמודד עם בעיה אמיתית. אולם דרך ההתמודדות שמציעים חברי הכנסת היא רעה מבחינה דמוקרטית ולא ישימה מבחינה מעשית. הפתרונות צריכים לבוא בדמות מדיניות אכיפה פלילית טובה שתדע להגיע באופן שוויוני אל אזרחי ישראל המשתמשים ברשת כפלטפורמה להסתה. בנוסף, יש ליצור הידברות עם החברות הבינלאומיות, כדי לגרום להן להבין טוב יותר את ההקשרים הישראליים הייחודיים וליצור ערוצי "תלונות מהירות" להתמודדות עם תכנים במקרים שבהם סבורות הרשויות שיש בהם דחיפות.
כדאי גם לזכור שמדובר בסוגיות המעסיקות מדינות דמוקרטיות נוספות, אבל אין אף מקום בעולם שבו חוקק חוק מסוג זה. אין הכרח שנקפוץ ראשונים למים הקרים של צנזורה ברשת האינטרנט.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה