כאילו שלא די לו, לאיוב, בהסתכסכות המתוקשרת ההיא עם אלוהים, הנה כעת הוא גם מסתבך עם זרועות התמנון של ממשל ולדימיר פוטין. "לוויתן", סרטו הרביעי של הבמאי הרוסי הנחשב אנדריי זוויאגינצב ("השיבה", "אלנה"), מכוון בפירוש את עלילתו אל המקורות התנ"כים של המושג לוויתן, ומצטט במישרין את דבר האלוהים כפי שהוא חקוק בספר איוב: "תמשוך לוויתן בחכה, ובחבל תשקיע לשונו?" (פרק מ, פסוק כה).
תהייתו של בורא עולם בפסוק המצוטט הזה מופנית כלפי איוב, אותו אזרח מארץ עוץ המלין כנגדו. אלוהים מתעניין אצל איוב בקשר ליכולתו המוגבלת של האדם לצאת כנגד יצורים עצומי מידות, החזקים ממנו פי אינסוף. נכון הוא שזוויאגינצב אינו מסמן דווקא את האלוהים כיריב הבלתי שקול לבני אנוש, שכן די לו לקולנוען הרוסי בשרטוט דמותו של ראש עיר מושחת, העושה באזרחיו כרצונו, ואיש אינו יכול לו. הסיבה: הוא חלק אינטגרלי מהמארג הכוחני שהתהווה ברוסיה בעידן הפוסט־סובייטי, ובמיוחד בימי שלטונו של פוטין.
העלילה פשוטה לכאורה: על ניקולאי המוסכניק נופלות הצרות בצרורות. האחרונה שבהן היא פסיקתו של בית משפט עירוני, הקובע כי עליו לפנות תכף ומיד את ביתו הנעים שעל חוף הים, כדי שהעירייה, וכמובן העומד בראשה, יוכלו לבנות במקום מרכז שעשועים מניב הכנסות. בצר לו מזעיק ניקולאי (אלכסיי סרביאקוב) את דימיטרי, ידידו מנוער. בעבר שירתו השניים באותו הגדוד בצבא האדום, ועם הזמן התפתח דימיטרי ונהיה לפרקליט בכיר במוסקבה המרוחקת. העיר שבה מתגורר ניקולאי ממוקמת בצפון הנשכח של רוסיה, באזור מורמנסק הסמוך לגבול עם פינלנד. הפרקליט דימיטרי, הנסמך על מערכת קשריו עם אנשים חזקים בשירות החשאי, מרגיש מספיק בטוח על מנת לקפוץ מעיר הבירה לביקור עבודה בעיירת החוף המרוחקת, כשהוא חמוש בתיק מסמכים האוצר בתוכו עדויות מגוונות על פשעיו של אותו ראש עיר פסקודניאק המתנכל לניקולאי חברו.
ואצל איוב, כמו אצל איוב. ליליה (אלנהליאדובה), אשתו השנייה, כלומר הצעירה, של ניקולאי, הולכת שבי אחר הפרקליט הנוצץ מהכרך הגדול, ועוד רגע והיא נוטשת את ניקולאי הלוזר ששקוע בצרותיו. מובן כי בהשראת האסונות שמהם בנוי ספר איוב, גם ב"לוויתן" העניינים מסתבכים והולכים. וכך קורה שגם במודל הרוסי של הסיפור התנ"כי נאלץ הקורבן להתעמת עם הפסוק שכבר צוטט לעיל: "תמשוך לוויתן בחכה?". איך בדיוק תעשה זאת? לפני תריסר שנים זוויאגינצב פרץ בתנופה אל מרכז הסצינה הקולנועית באירופה, עם יצירת המופת שלו "השיבה", שזיכתה אותו אז בפרס הגדול של פסטיבל ונציה.
בסרט זה הניח זוויאגינצב את היסודות להבנה שהוא מעין ממשיכו של אנדריי טרקובסקי הגדול. קולנוע טרנסצנדנטלי, ספוג רוחניות, ונסמך על מקורות בנצרות, וכמובן גם על מבע ויזואלי מכשף. גם "הגירוש", סרטו השני והפחות מוצלח, אצר בחובו נתונים רבים מהנוסחה המנצחת הזאת. בסרטו השלישי "אלנה", זוויאגינצב כבר שינה פאזה, והחל לכוון אל עבר העוולות הפוסט־סובייטיות. וכך הוא עושה גם ב"לוויתן" הפוליטי לעילא.
דומה כי המחאה החברתית איננה בדיוק שדה המשחק הטבעי של זוויאגינצב, וחולשתו היחסית של סרטו החדש נובעת בעיקר מהטריוויאליות של מעשה העלילה. כל סרט מאפיה בינוני שהופק באיטליה, למשל, יכול לספק את אותה הסחורה ש"לוויתן" משווק ביומרה גדולה מדי. ייתכן כי בקונטקסט של הגזירות הרודניות המופעלות כיום כלפי חופש הביטוי ברוסיה, "לוויתן" הוא בבחינת מעשה אמנותי נועז. אבל מצד שני, אם כך הם פני הדברים, איך זה שממשל פוטין מימן שליש מתקציב הפקתו של סרט זה?
אולג נגין, שכבר שיתף פעולה עם זוויאגינצב בכתיבת התסריטים ל"הגירוש" ו"אלנה", שוב הכין עבורו את התסריט, שהוא לכל הדעות החלק הפחות מרשים במוצר הפילמאי הנוכחי. מצד שני, מיכאיל קריצ'מן, שצילם את כל סרטיו הקודמים של זוויאגינצב, חוזר גם הוא אל עמדת המוצא שלו, ומפליא לכבול את הנוף הקפוא אל לב הסיפור, ובעיקר אל תיאור הדמויות הראשיות שפועלות במסגרתו.
במיוחד מצטיינים כאן ולדימיר וודוביצ'נקוב ורומן מדיאנוב. הראשון מגלם בשנינות קרת מזג את דמות הפרקליט הנועז לאיים על ראש העיר המאפיוזי. האחר מגלם את ראש העיר עצמו, ועושה אותו במלוא גסותו המבעיתה.
מעניין הוא שמדיאנוב הוותיק, שלפני 40 שנה גילם דווקא בהפקה רוסית את דמותו של הקלברי פין (!), המרדן הצעיר פרי רוחו של מרקטווין, הוסיף לעצמו עם הזמן הרבה שנים וקילוגרמים רבים, והבשיל לבצע בפני המצלמה את היפוכו המוחלט של מי שנתפס כאידיאל האמריקאי למימוש החירויות האישיות.
לוויתן 3.5 כוכבים