1. שצריך לבחור
לא שזה כל כך קשה. אני מצביע אותו דבר כבר 20 שנה, וקרוב לוודאי שכך נוהגים רוב אזרחי מדינת ישראל. אבל מכיוון שבחירה היא גם סוג של הזדהות - אולי ההזדהות הכי גלויה ובוטה שאתה נדרש לה - אז פתאום צריך להצהיר: אני ימני. אני שמאלני. אני דתי. אני חילוני.
ומה יעשו כל אלה - ותרשו לי לנחש שהם לא מעטים - שהם הרבה דברים? שזה מעליב אותם להצטמצם לאיזה טמבל אחד שאפתן במיוחד עם סיגר ומכונית שרד ושומרי ראש, שאמור פתאום ״לייצג" אותם?
2. שעובדים עליך שהבחירה שלך "גורלית"
שהנה, סוף־סוף, יש לך השפעה- רצית השפעה? בכית שהמדינה בזבל? התלוננת באוזני נהג מונית? כתבת טוקבקים זועמים לכתבה על בר רפאלי בוואלה סלבס? הנה ההזדמנות שלך להשפיע!
ויותר מכך: שאם תבחר לא נכון, כל המזרח התיכון בסכנה, ואפילו אולי יהיה קרוב לאיזה סוג של שפיכות דמים, שבלעדיך- כמובן - לא הייתה קורית. לו רק בחרת נכון, איש עם יד רועדת בקלפי שכמוך!
וכמובן, ש"הדרמה הפוליטית" מועצמת רק לכבודנו, או יותר נכון לכבוד אותם מעטים שעדיין לא החליטו למי להצביע. ולכבודם הכל נצבע בצבעים עזים, ולכבודם מחוללים אנשים עשירים בחליפות שלושה חלקים שכל תפר בחליפה שלהם נקנה בכספנו אנו, ולכבודם נרקמות ססמאות ואיומים נוראים וסרטונים מבדחים, והכל כדי שאותם- כמה? 10%? 15%?- אנשים שעדיין לא החליטו למי להצביע, יעשו את ההחלטה הנכונה.
3. שההודים הצעירים לא רצים
אין לי מושג מי הם היו, אבל לפני שנים רבות, כאשר הייתי בצבא, הייתה מערכת בחירות אחת סוערת במיוחד, וזו הפעם הראשונה שבה מימשתי, כמו שאומרים, את זכותי הדמוקרטית - באופן מפתיע לא הרבה אחרי הפעם הראשונה שבה מימשתי, כמו שאומרים, את זכותי ה... רומנטית, נקרא לזה? כמו זו הדמוקרטית, גם הרומנטית קרתה בצבא בפעם הראשונה, וכמו בדמוקרטיה, גם באהבה זה נגמר בדמעות -אבל הנה אני בן 19, מצביע בפעם הראשונה, מאחורי פרגוד צבאי, כולי מוכן ומזומן, ויודע בעד מי אני, ויודע מה המדינה זקוקה לו, ואפילו שכנעתי שניים־שלושה להצביע כמוני, והנה בפעם הראשונה נגלים לעיני כל הפתקים הללו -כמו קיר קטן של אפשרויות אינסופיות, של אותיות על אותיות על אותיות - ואני, רק תיתן לי אותיות, ואני מהופנט -אבל אני מתגבר על הבלבול הרגעי, וידי נשלחת לפתק הנכון, כאשר לפתע, בזווית עיני, אני קולט פתק של מפלגה שלא הייתה קיימת; שמעולם לא שמעתי עליה, שלא היה לה שום תשדיר תעמולה, שום מודעה בעיתון, שום מידע על מי הם ומה הם רוצים - ״מפלגת ההודים הצעירים״. מפלגה שכנראה הייתה כל כך קיקיונית, וכל כך ענייה, וכל כך שולית, שלא טרחה לעשות שום דבר כדי להודיע לציבור על קיומה מעבר להרשמה הראשונית לבחירות. קפאתי. לבי התרונן.
3. שההודים הצעירים לא רצים
אין לי מושג מי הם היו, אבל לפני שנים רבות, כאשר הייתי בצבא, הייתה מערכת בחירות אחת סוערת במיוחד, וזו הפעם הראשונה שבה מימשתי, כמו שאומרים, את זכותי הדמוקרטית - באופן מפתיע לא הרבה אחרי הפעם הראשונה שבה מימשתי, כמו שאומרים, את זכותי ה... רומנטית, נקרא לזה? כמו זו הדמוקרטית, גם הרומנטית קרתה בצבא בפעם הראשונה, וכמו בדמוקרטיה, גם באהבה זה נגמר בדמעות -אבל הנה אני בן 19, מצביע בפעם הראשונה, מאחורי פרגוד צבאי, כולי מוכן ומזומן, ויודע בעד מי אני, ויודע מה המדינה זקוקה לו, ואפילו שכנעתי שניים־שלושה להצביע כמוני, והנה בפעם הראשונה נגלים לעיני כל הפתקים הללו -כמו קיר קטן של אפשרויות אינסופיות, של אותיות על אותיות על אותיות - ואני, רק תיתן לי אותיות, ואני מהופנט -אבל אני מתגבר על הבלבול הרגעי, וידי נשלחת לפתק הנכון, כאשר לפתע, בזווית עיני, אני קולט פתק של מפלגה שלא הייתה קיימת; שמעולם לא שמעתי עליה, שלא היה לה שום תשדיר תעמולה, שום מודעה בעיתון, שום מידע על מי הם ומה הם רוצים - ״מפלגת ההודים הצעירים״. מפלגה שכנראה הייתה כל כך קיקיונית, וכל כך ענייה, וכל כך שולית, שלא טרחה לעשות שום דבר כדי להודיע לציבור על קיומה מעבר להרשמה הראשונית לבחירות. קפאתי. לבי התרונן.
ההודים הצעירים! מי הם יכולים להיות? יורשי המשורר רבינדרנת טאגור? מספרי עלילות ״הראמאיאנה״ לדור הצעיר? ילדיו הפעוטים של זובין מהטה? מה רבות האפשרויות!
וכמו אידיוט, ידי נשלחה מאליה, ושלפה את הפתק המסתורי, ושמה אותו במעטפה, ו- טוב, האמת, בסוף התגברתי. אבל זה דרש ממני מאמץ עליון. והפתק ההוא שמור אצלי עד היום. כמו רומן מזדמן שפספסתי ותמיד אחשוב, ״מה היה אילו״.
שנים אני מחפש אחריהם. והם אינם יותר, ההודים הצעירים. אולי התבגרו, ואינם צעירים יותר. ואולי השתלבו בחברה, ואינם רואים בעצמם הודים יותר. אבל מאז, אני חייב להודות, כל התייצבות מאחורי הפרגוד היא אכזבה.
4. שלאף אחד - אבל לאף אחד - אין באמת תוכנית לאן הולכים מכאן
כי כל הקרקס הזה, קרקסי ככל שיהיה, איננו נורא כל כך בסך הכל - אם כבר צריך להיות מלך בשר ודם, ואם הוא כבר חייב להיות אידיוט כמו רוב המלכים בהיסטוריה האנושית, אז עדיף שפעם בכמה שנים הוא יצטרך להתפלש בעפר רגלי נתיניו ולהעמיד פנים שאכפת לו. עדיף שישקר לעצמו ולנו, ויגיד שהוא פה בשבי־ לנו, מאשר שיגיד שאנחנו פה בשבילו.
לא, זה לא נורא.
מה שנורא זה שכולם מעמידים פנים שאם רק תיתן להם צ׳אנס הכל יהיה בסדר - אבל לא, לא יהיה בסדר, וכולם יודעים את זה, ולאף אחד אין באמת תוכנית, אין רעיון איך יוצאים מזה, וכל מה שהם רוצים זה רק לקבל את המפתחות כדי להיות אלה שבאופן רשמי מחזיקים את המפתחות. מה עושים איתם דקה אחר כך? לאף אחד אין מושג. אין קצה של רעיון.
אז כל אחד מתחייב למשוך קצת, עוד קצת, את השמיכה לכיוון הרגליים של מצביעיו. נו? אז? מה יקרה דקה אחרי המלחמה הבאה, שבוא תבוא?
5. שאלה שאמורים לייצג אותנו לא מייצגים כלום
לא באמת. מפלגת הליכוד איננה מייצגת את ״העם״, אותה חיה מיתולוגית מסורתית-ימנית־מזרחית-עממית, כי אם יש מפלגה שדפקה את ״העם״ ב־30 השנה האחרונות היא מפלגת השלטון.
המחנה הציוני, התקווה הליברלית האחרונה, מייצגת בעיקר את הוועדים הגדולים, את קבוצות הלחץ במשק, ואת כל אלה שאינם עממיים מספיק כדי להצביע ליכוד.
ש״ס אמורה לייצג מהפכה מזרחית, אבל אם יש מפלגה שהנציחה את המעמד הכלכלי־תרבותי של מצביעיה, זו ש״ס. אתה רואה את סרטון הזעם השחור־לבן של דרעי, ומתפוצץ מצחוק: ״היכן השופטים המזרחיים, המרצים המזרחיים״, הוא מקונן, ״הסופרים שלנו, המשוררים שלנו?״. היכן באמת. כנראה אצל ש״ם, מעוז ההשכלה המודרנית. ״הילדים שלנו לא יהיו פחחים!״ זועם מי שכמעט, ממש כמעט, הקים רשת של מכוני ויצמן למזרחים, אבל בלחץ הממסד האשכנזי נאלץ להתפשר על תלמודי תורה.
הרשימה הערבית המאוחדת מייצגת, בלית ברירה, כל כך הרבה אינטרסים סותרים, מהקומוניזם ועד האסלאמיזם, שנשבר הלב. ליברמן מייצג יכולת הולכת ופוחתת להעניק ג׳ובים למקורבים. מרצ מייצגת בעיקר משאלות לב מיואשות, ואת הידיעה שאם המשטרה תדפוק לך מכות באמצע הרחוב, לפחות זהבה גלאון תחזיר לך טלפון. לפיד? נו, די.
וזו לא אשמתם, האמת. החיים נהיו מורכבים, והתשובות שלהם נשארו פשטניות ומיושנות. אנ־ חנו נהיינו מורכבים, ואף אחד לא מייצג את המורכבות שלנו.
6. שאסור לעשן מאחורי הפרגוד
אסור לעשן בכלל, אני יודע. בכל העולם. אסור להראות אנשים מעשנים בטלוויזיה. אפילו בחנויות טבק אסור לעשן, ידוע, ידוע.
אבל איכשהו נדמה לי, שאילו היה אפשר להדליק סיגריה מאחורי הפרגוד, להתרווח, להביט בכל הפתקים האלה בעוד העשן עולה והמחשבות נרגעות ומסתלסלות, היינו בוחרים יותר טוב. בטח שאחוז ההצבעה היה עולה. אילו רק היה אפשר לעשן מאחורי הפרגוד.
רק תזכרו שהמנהיג הראשון בעולם שהתנגד לעישון היה היטלר. תחשבו על זה, האיש הוטרד מעישון פאסיבי בשנות ה־30! והמדענים הנאצים היו הראשונים שקיבלו תקציבי ענק לחקור את הקשר בין עישון לסרטן, תיאוריה שנחשבה עד אז מגוחכת.
עם תום המלחמה נזרקו ממצאיהם לפח, כי כל מה שהיה קשור ל״מדע הנאצי״ נחשב לתועבה אינטלקטואלית. להוציא, כמובן, את מדעני הטילים שלהם, שנחטפו לארצות הברית כדי לעבוד על פרויקט החלל האמריקאי. נשק, כן. סרטן? עזבו, את מי זה מעניין.
אז כשאתם עומדים ומתלבטים בין הפתקים הלבנים, ולא נותנים לכם להדליק סיגריה כדי לעזור לכם לבחור נכון, תזכרו מי חשב על זה ראשון. הבנאדם היה אנטי־דמוקרט, שזה בושה.
7. שעצם הבחירה- במחנה זה או אחר- מתחילה להיות לא רלוונטית
כי הרוח שינתה כיוון: למרות הקיטוב, למרות ההתבצרות של שבטי ישראל איש איש בשבטו הוא, למרות קרבות המאסף על חלוקת התקציב- שבטי ישראל נעים זה לקראת זה. מבקשים מגע. מבקשים זה מזה אינפורמציה והכרה.
כי במשך עשרות השנים האחרונות כל שבט בישראל התבצר בעמדותיו, והלך לברר אותן עד תומן: כך ביררו הקיבוצניקים את דמות הצבר החדש. כך ביררה ש״ם את דרכם של יהודי המזרח חזרה לעבודת ה׳. השבט התל אביבי את התרבות הישראלית. השמאל את השלום. הימין את גבולות הכוח. הלכו וביררו, עד שלא נשאר יותר כלום לברר. היכן הקיבוצניקים היום? בהייטק, במקרה הטוב. היכן אבירי מסדר ז׳בוטינסקי? סוגרים עסקאות נדל״ן מפוקפקות.
כל שבט ושבט בישראל אמר, רק תנו לי את המפתחות לחמש דקות, ותראו איזה גן עדן יהיה פה. ביקשו וקיבלו, וגן עדן לא נהיה. ביררו את הנקודה שלהם עד תומה, וירדו מהבמה. דומה שאין כבר שבט אחד בישראל שיכול להגיד בפה מלא, בלי לגמגם, שיש לו פתרון.
עם ישראל- הרוב הגדול, החי, המרגיש- יודע שאין תזה מנצחת.
וכתוצאה מכך, השבטים מתחילים להתקרב זה לזה. בחיכוך קשה, באלימות אפילו. וגם באהבה, אם כי האהבה עדיין נסתרת. אבל דבר אחד הולך ומתברר: מי שהולך לבד, ייפול.
4. שלאף אחד - אבל לאף אחד - אין באמת תוכנית לאן הולכים מכאן
כי כל הקרקס הזה, קרקסי ככל שיהיה, איננו נורא כל כך בסך הכל - אם כבר צריך להיות מלך בשר ודם, ואם הוא כבר חייב להיות אידיוט כמו רוב המלכים בהיסטוריה האנושית, אז עדיף שפעם בכמה שנים הוא יצטרך להתפלש בעפר רגלי נתיניו ולהעמיד פנים שאכפת לו. עדיף שישקר לעצמו ולנו, ויגיד שהוא פה בשבי־ לנו, מאשר שיגיד שאנחנו פה בשבילו.
לא, זה לא נורא.
מה שנורא זה שכולם מעמידים פנים שאם רק תיתן להם צ׳אנס הכל יהיה בסדר - אבל לא, לא יהיה בסדר, וכולם יודעים את זה, ולאף אחד אין באמת תוכנית, אין רעיון איך יוצאים מזה, וכל מה שהם רוצים זה רק לקבל את המפתחות כדי להיות אלה שבאופן רשמי מחזיקים את המפתחות. מה עושים איתם דקה אחר כך? לאף אחד אין מושג. אין קצה של רעיון.
אז כל אחד מתחייב למשוך קצת, עוד קצת, את השמיכה לכיוון הרגליים של מצביעיו. נו? אז? מה יקרה דקה אחרי המלחמה הבאה, שבוא תבוא?
5. שאלה שאמורים לייצג אותנו לא מייצגים כלום
לא באמת. מפלגת הליכוד איננה מייצגת את ״העם״, אותה חיה מיתולוגית מסורתית-ימנית־מזרחית-עממית, כי אם יש מפלגה שדפקה את ״העם״ ב־30 השנה האחרונות היא מפלגת השלטון.
המחנה הציוני, התקווה הליברלית האחרונה, מייצגת בעיקר את הוועדים הגדולים, את קבוצות הלחץ במשק, ואת כל אלה שאינם עממיים מספיק כדי להצביע ליכוד.
ש״ס אמורה לייצג מהפכה מזרחית, אבל אם יש מפלגה שהנציחה את המעמד הכלכלי־תרבותי של מצביעיה, זו ש״ס. אתה רואה את סרטון הזעם השחור־לבן של דרעי, ומתפוצץ מצחוק: ״היכן השופטים המזרחיים, המרצים המזרחיים״, הוא מקונן, ״הסופרים שלנו, המשוררים שלנו?״. היכן באמת. כנראה אצל ש״ם, מעוז ההשכלה המודרנית. ״הילדים שלנו לא יהיו פחחים!״ זועם מי שכמעט, ממש כמעט, הקים רשת של מכוני ויצמן למזרחים, אבל בלחץ הממסד האשכנזי נאלץ להתפשר על תלמודי תורה.
הרשימה הערבית המאוחדת מייצגת, בלית ברירה, כל כך הרבה אינטרסים סותרים, מהקומוניזם ועד האסלאמיזם, שנשבר הלב. ליברמן מייצג יכולת הולכת ופוחתת להעניק ג׳ובים למקורבים. מרצ מייצגת בעיקר משאלות לב מיואשות, ואת הידיעה שאם המשטרה תדפוק לך מכות באמצע הרחוב, לפחות זהבה גלאון תחזיר לך טלפון. לפיד? נו, די.
וזו לא אשמתם, האמת. החיים נהיו מורכבים, והתשובות שלהם נשארו פשטניות ומיושנות. אנ־ חנו נהיינו מורכבים, ואף אחד לא מייצג את המורכבות שלנו.
6. שאסור לעשן מאחורי הפרגוד
אסור לעשן בכלל, אני יודע. בכל העולם. אסור להראות אנשים מעשנים בטלוויזיה. אפילו בחנויות טבק אסור לעשן, ידוע, ידוע.
אבל איכשהו נדמה לי, שאילו היה אפשר להדליק סיגריה מאחורי הפרגוד, להתרווח, להביט בכל הפתקים האלה בעוד העשן עולה והמחשבות נרגעות ומסתלסלות, היינו בוחרים יותר טוב. בטח שאחוז ההצבעה היה עולה. אילו רק היה אפשר לעשן מאחורי הפרגוד.
רק תזכרו שהמנהיג הראשון בעולם שהתנגד לעישון היה היטלר. תחשבו על זה, האיש הוטרד מעישון פאסיבי בשנות ה־30! והמדענים הנאצים היו הראשונים שקיבלו תקציבי ענק לחקור את הקשר בין עישון לסרטן, תיאוריה שנחשבה עד אז מגוחכת.
עם תום המלחמה נזרקו ממצאיהם לפח, כי כל מה שהיה קשור ל״מדע הנאצי״ נחשב לתועבה אינטלקטואלית. להוציא, כמובן, את מדעני הטילים שלהם, שנחטפו לארצות הברית כדי לעבוד על פרויקט החלל האמריקאי. נשק, כן. סרטן? עזבו, את מי זה מעניין.
אז כשאתם עומדים ומתלבטים בין הפתקים הלבנים, ולא נותנים לכם להדליק סיגריה כדי לעזור לכם לבחור נכון, תזכרו מי חשב על זה ראשון. הבנאדם היה אנטי־דמוקרט, שזה בושה.
7. שעצם הבחירה- במחנה זה או אחר- מתחילה להיות לא רלוונטית
כי הרוח שינתה כיוון: למרות הקיטוב, למרות ההתבצרות של שבטי ישראל איש איש בשבטו הוא, למרות קרבות המאסף על חלוקת התקציב- שבטי ישראל נעים זה לקראת זה. מבקשים מגע. מבקשים זה מזה אינפורמציה והכרה.
כי במשך עשרות השנים האחרונות כל שבט בישראל התבצר בעמדותיו, והלך לברר אותן עד תומן: כך ביררו הקיבוצניקים את דמות הצבר החדש. כך ביררה ש״ם את דרכם של יהודי המזרח חזרה לעבודת ה׳. השבט התל אביבי את התרבות הישראלית. השמאל את השלום. הימין את גבולות הכוח. הלכו וביררו, עד שלא נשאר יותר כלום לברר. היכן הקיבוצניקים היום? בהייטק, במקרה הטוב. היכן אבירי מסדר ז׳בוטינסקי? סוגרים עסקאות נדל״ן מפוקפקות.
כל שבט ושבט בישראל אמר, רק תנו לי את המפתחות לחמש דקות, ותראו איזה גן עדן יהיה פה. ביקשו וקיבלו, וגן עדן לא נהיה. ביררו את הנקודה שלהם עד תומה, וירדו מהבמה. דומה שאין כבר שבט אחד בישראל שיכול להגיד בפה מלא, בלי לגמגם, שיש לו פתרון.
עם ישראל- הרוב הגדול, החי, המרגיש- יודע שאין תזה מנצחת.
וכתוצאה מכך, השבטים מתחילים להתקרב זה לזה. בחיכוך קשה, באלימות אפילו. וגם באהבה, אם כי האהבה עדיין נסתרת. אבל דבר אחד הולך ומתברר: מי שהולך לבד, ייפול.