בקופת החולים, בסוף הרחוב, יש אחות יפה יפה, השיער שלה ג׳ינג׳י, כאילו אמא שלה הניקה אותה במיץ גזר, והאף שלה יפה, בדיוק באמצע הפרצוף, כאילו אדריכל הניח לה אותו שם.
הגוף שלה קטן, אבל הירכיים, אח יא ריבון העולמים. הירכיים כל כך גדולות. כל פעם שהיא באה לי אל תוך המבט, אני מקבל תיאבון. בא לי לנגוס בסטייק הכי טוב שיש למסעדה להציע.
אני יודע שהיא רואה את מבטי הרעבים, אבל אז אני מתאפס ואומר לעצמי ״מספיק, אבשלום, מה תחפש אחת כזו, מלומדת, עם תרח זקן כמוך?״.
ואז הולך לקחת מספר ולחכות בתור, עם כל הגברים והעיניים הרעבות.
וואללה, אני כבר לא צעיר, זוכרים שבן־גוריון אמר לדיזנגוף ״בחייאת, תעשה לי מערוף, היום אני צריך להגיד שיש לנו מדינה ואין לי מקום״.
זוכרים שדיזנגוף ענה לו: ״למה לא, יא בן־גוריון? קח את הבית שלי״.
אז רגע אחרי שבן־גוריון לקח, ורגע אחרי שהכריז במיקרופון, אמא שלי ואבא שלי יצאו לחגוג. באותו הלילה הרגישה אמא איך באים לה כאבים לבטן ואיך נרטבת לה השמלה. כמה שעות אחר כך באתי אני, פקחתי את העיניים הגדולות שלי וראיתי כל מה שיש לעולם הזה להחסיר.
אבשלום, יא אבשלום, עוד מעט כבר מסיים את ה־60, וכלום לא עשית, כלום.
אין אישה. אף פעם לא הייתה. על ילדים אין מה לדבר וגם הבית לא גדול במיוחד. עמידר נתנו לי אותו, כשהלב שלהם עוד היה רחב.
אבל מה? אני חי בסדר, המקרר מלא, לרצפה יש ריח שושנים ועל הגוף שלי בגדים שמחממים בחורף ומאווררים בקיץ.
לפעמים, בעיקר בשבת, אני מקבל דפיקה בדלת. פעם זה בעלה של אחותי, פעם השכנה ופעם סתם אדם ששמע עלי. כולם אומרים ״יאללה, תתלבש ובוא לקידוש״.
אני לא מסכים. אם לבד, אז גם בשבתות. מה אני, קבצן?
אם אני חוזר על פרטים תעצרו אותי, טוב? כבר חודש שאני מפחד לחזור על פרטים. לפעמים אני בא למכולת ומשלם פעמיים. מזל שניסים, בעל המכולת, אוהב אותי ומחזיר לי את הכסף.
כל פעם אותו המשפט- ״מה יש לך, אבשלום? כבר שילמת! מה זה, מצאת מזוודה עם שטרות?״.
אני צוחק ואומר לו ״אתה איש טוב, ניסים, באמת איש טוב״, ויוצא מהמכולת עם כל הבושה בתוך הבטן.
בשבוע שעבר עליתי על קו 3. רציתי לנסוע קצת לעיר, לטייל בשוק, לראות אנשים, אולי לקנות איזה שעון מעורר, כי שלי כבר גמור. אז קניתי. והיה טוב. אפילו בורקס טורקי אכלתי.
והנה השוק נסגר, בעלי הדוכנים מקפלים אותם, אומרים אחד לשני ״אין פרנסה בחורף, אין״, ומתחילים לצעוד אל ביתם.
עמדתי באמצע השוק וחיכיתי. אולי למישהו שיבוא, יתפוס לי ביד ויגיד ״יאללה, הביתה״,
אולי לאיזה שעון מעורר שיצלצל לי באוזן ויגיד ״נו, שכחת לקנות אותי? אני מחכה לך״,
ואולי, אולי לא זכרתי איפה אני גר.
וואללה, אני כותב לכם והדמעות באות לי על הדף. אדמונד הרופא אמר שזה טוב לכתוב, ככה הדברים נכנסים יותר טוב לזיכרון, ואני? ברוך השם יש לי המון מקום בזיכרון, כשאין לך אישה וילדים, הרבה תאים אפורים נשארים ריקים.
ככה עברה שעה, אולי שעתיים, ולא היה אף כלב בשוק. אז התיישבתי על הרצפה והתחלתי לשיר שיר שפעם אמא שרה לי, כשעוד אהבה את הארץ בתמימותה, לפני שכיסתה עליה המדינה.
ככה ישבתי ושרתי. ״פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות״, צעקתי, ״כולם לשיר איתי! פה נחיה ופה ניצור, חיי חופש, חיי דרור״.
פתאום נכנסה לשוק מפלצת ענקית, טרקטור כזה של ניקיון, ואני, עם השיר שלי, לא שמתי לב אליו. התקרב והתקרב, האיר עלי אור חזק, כמו אומר ״תברח, יא אבשי! תברח״. ואני, בתוך השיר שלי, רואה את אמא ואבא רוקדים במעגלים ביום העצמאות החמישי לישראל. יושב ושר. נעצר הטרקטור הזה של הניקיון, ומתוכו יצא איש נמוך עם שפם וצעק לי בפנים ״מה איתך, אדוני? מה, אתה רוצה למות?״. ושקט.
נגמר השיר, כבו אורות הטרקטור, הוא עמד מעלי. ואני על רצפת השוק המלוכלכת עם הבגדים והג׳ורה.
״אני צריך הביתה״, אמרתי לו, ״מתי יקחו אותי?״.
***
בקופת החולים, בסוף הרחוב, יש אחות יפה יפה, כבר סיפרתי לכם עליה?
ג׳ינג׳ית יפה. כשהיא הולכת ומודדת לחץ דם לחולים, הירכיים שלה נראות כמו ידיו של אלוהים, כאילו עם כל צעד הוא מפגיש ביניהן, והן מוחאות כפיים, כמודות על עבודתו הטובה. היא אוהבת אותי, האחות הזאת. יום אחרי השוק ראתה אותי, הסתכלה בי בעיניה היפות ואמרה ״תכף דוקטור אדמונד יקרא לך אליו״.
נשכתי את השפתיים ותפסתי אומץ. ״ומתי תקראי לי את אלייך?״, שאלתי.
היא צחקה, צחוק מתגלגל ויפה כזה, ואמרה ״שובב״.
ככה אמרה לי - ״שובב״.
וואללה, גם כשישבתי אצל דוקטור אדמונד, גם כששאל אותי ״מה שלומך, אבשלום?״, וגם כשאמר לי בפנים חכמות כאלה ״אלצהיימר״, חשבתי רק על הצחוק המתגלגל של האחות הג׳ינג׳ית, דמיינתי איך אני מתחיל את החיים שלי מההתחלה, בונה לה בית. בלילות, אחרי המקלחת, מסרק את שערה במסרק שקניתי לה בפרפומריה, וכשהולכים לישון נוגע באצבעו־ תי לאט־לאט בירכיה הגדולות, מתחת לשמיכה דקה עם ציורי לבבות עליה.
עוד מעט אתחיל לשכוח הכל, לא רק את הדרך הביתה. עוד מעט לא אזכור אם התקלחתי או לא, אם שילמתי את החשבונות, אם כבר אמרתי לאליהו הקצב להזמין לי כנפיים נקיות, ואם יש לי אישה, משפחה וילדים.
מתישהו, אם ירצה השם זה יהיה עוד הרבה זמן, אבל מתישהו, גם אשכח את שמי. וכשיעבור מישהו שמכיר אותי ברחוב ויגיד לי ״מה שלומך, אבשלום? מזמן לא באת אצלנו״, אשאל אותו ״מי זה אבשלום?״ ואלך. גם לא אדע לאן.
עוד מעט יבוא מלאך הזיכרון, יתגלה אלי בלילה גשום וישאל אותי ״מוכן אבשלום? באתי לקחת עוד מנה״.
אענה לו ״מוכן״, אפתח את ראשי ואתן לו מזיכרונותי.
ואולי זה טוב ככה, שאין לי רעש בבית, ואין אישה ואין ילדים. אולי ככה לא יבכו עלי ולא יגידו ״מסכן אבשלום, איך היה בעל טוב, והיום לא מזהה אותה אפילו״.
ואולי זה טוב ככה לא לזכור, כי גם לילות עצובים היו בתוך הלבד שלי, וגם חגים בלי לשמוע את המגילה, ואת ההגדה ואת זמירות השבת.
וגם ימים שבהם המצח שלי בער ולא היה אפילו מי שיניח עליו קומפרסים. אז שיבוא מלאך הזיכרון, אפילו אוציא לו קצת ערק ועוגיות. בקופת החולים, בסוף הרחוב, יש אחות יפה יפה, ג׳ינג׳ית.
עיניה עיני דבש, שיניה צחורות וידה ענוגה, כמו בשירים.
והיא אוהבת אותי, האחות הג׳ינג׳ית - אני יודע שבלב שלה היא אוהבת אותי.
כי היום הביטה בי בעיניים ואמרה ״אבשלום, תורך להיכנס אל הדוקטור״. והחזרתי לה מבט. קמתי
ונכנסתי אל הדוקטור,
אפילו שלא ידעתי מי זה אבשלום.
