שי להב מנסה להבין מדוע נושא התרבות נשכח בקמפיין הבחירות

מוזר, כי התחום הזה עתיר מחלוקות והכרעות שנוגעות לשאלות הכי עמוקות של אידיאולוגיה, השקפה פוליטית, יחסי דת ומדינה, יהודים וערבים, אשכנזים

ומזרחים, דתיים וחילוניים ולמעשה כל קונפליקט אפשרי שהמדינה הזאת הצליחה לייצר. אני מדבר, בעיקר, על התקצוב הציבורי לתרבות, שמשפיע באופן ישיר על עיצוב החברה שלנו (למשל: האם מקציבים יותר כספים לגופי תרבות דתיים/מזרחיים/ממוקמים בפריפריה. החלטות שישליכו מיידית על צריכת התרבות שלנו). ולחלופין, עד כמה למדינה מותר להתערב בתוכני היצירה שאותם היא מתקצבת (למשל: האם סרטים עם מסרים שאינם “ציוניים" מספיק לא יוכלו ליהנות מכספי קרנות הקולנוע. מה שיקבע את סוג הסרטים הישראליים שבהם תצפו בשנים הקרובות).

שאלות כאלה, ורבות אחרות, הן משמעותיות, וגם יש בחובן לא מעט מאבקים פיקנטיים ומהותיים, שאמורים לעניין את כלל הציבור. ובכל זאת, כאמור, הן לא עלו כלל לדיון. אפשר להאשים בכך את המפלגות עצמן, ובצדק מוחלט. אף אחת מהן לא ראתה לנכון להבליט את הנושא, גם בתוך אין ספור הסרטונים הוויראליים שהועלו לאורך הקמפיין. ומה שמקומם עוד יותר - חלק מהמפלגות לא טרחו אפילו להתייחס לתחום התרבות במסגרת המצע שלהן. ומדובר בעיקר באלה הממוקמות בימין המפה הפוליטית. הליכוד לא פרסם מצע כלל, ואילו הבית היהודי וישראל ביתנו התעלמו לחלוטין מהנושא במצעים שלהן. זה גם המצב בקרב מפלגות ש"ס ויחד. בניגוד אליהן - מפלגות יש עתיד, מרצ, המחנה הציוני, כולנו והרשימה הערבית המשותפת מתייחסות לענייני תרבות בהרחבה במצע שלהן. חלקן גם ניסחו הצעות קונקרטיות (יש עתיד, למשל, מדברת על הגדלת תקציב התרבות מ־0.21% ל־1%; מרצ ממליצה על הקמת רשות לאומית לאמנות ולתרבות; כולנו מציעה להעניק תמיכה ייחודית לעסקים קטנים בתחום היצירה ועוד). בנקודה הזאת, הימין רושם לעצמו גול עצמי בלתי ניתן לערעור. הוויכוח הנצחי, שכבר הפך למייגע, בדק תמיד מדוע מרבית אנשי התרבות בישראל משתייכים למחנה השמאל. תשובת הימין הקבועה

היא שיוצרים ימניים מודרים מהשיח הציבורי ונדחקים ממוקדי הכוח בידי אנשי האליטות הישנות. והשמאלניות. ייתכן שהם צודקים, ייתכן שלא. אבל אילו הנושא היה בוער בעצמותיהם, הוא היה מוצא את דרכו גם למצעי המפלגות מאזורי הימין. נראה לכם שהיצירה הימנית סובלת מאפליה? הידד. בואו ותנסו

לשנות את המצב באמצעים פוליטיים. ובתור התחלה, להתייחס אליו במסגרת הקמפיין שלכם. ההתעלמות הגורפת של הימין מסוגיות התרבות מעלה את החשד שהן פשוט... לא מעניינות אותו במיוחד. ועדיין, למרות הטיפול המכובד במסגרת המצע, קשה לומר שגם מפלגות השמאל־מרכז יוצאות מגדרן כדי לדון בענייני התרבות. ואני מניח שהן נוהגות כך מתוך הנחה שהציבור הרחב לא ממש סופר את הסוגיות האלה. יש כאן, כמובן, שאלה של ביצה ותרנגולת (עובדה שכשמשתמשים בנושאים תרבותיים כמו פרס ישראל ככלי לניגוח פוליטי, הם בהחלט מעוררים סערה). אבל באופן כללי, אני נוטה להסכים בצער עם הפוליטיקאים. הישראלי הממוצע רואה בתרבות עניין כמעט זניח. ומאבקים בענייני תרבות נראים לו כמו פינוקי אחד גדול במדינה שנמצאת תחת איום ביטחוני / פערים חברתיים אדירים / חוסר תקווה כלכלי וכו'. כשלא גומרים ת'חודש, למי אכפת איזה סרט יקבל הקצבה?

אני יכול לפצוח כאן בנאום ארוך ונמלץ על חשיבותה של התרבות לנשמת האדם, ועל התפקיד המכריע שיש לה בעיצוב דמותה של המדינה. ואני גם אתכוון לכל מילה. אבל לא נראהלי שיש טעם. יש משהו בדנ"א הבסיסי של הישראליות, שמתייחס לכל נושא החורג מביטחון או ממצב הארנק כאל אזוטריה. אולי זו ההישרדות היהודית. או הפר מ טיזם המפא"יניקי. מה שבטוח הוא, שגם אחרי הבחירות הטור הזה ימשיך לשאול “היכן התרבות"
 

***

על הסכין

1.