"כל העניין עם מהפכת התפוזים התחיל כשהייתי בתחילת כיתה ג'", כך כתבה תמי שם טוב בפתח ספרה המקסים "מהפכת התפוזים של מתי".
"אז, למרות שזו הייתה השנה השלישית שלי בבית הספר, בניגוד לכל הילדים בכיתה, עוד לא ידעתי לקרוא ולכתוב. לכן הייתי ילדה מאוד עצובה".
מתי היא למעשה תמי שם טוב. היא לא חוללה שום מהפכה במציאות, אבל כמו גיבורת ספרה, גם היא לא ידעה לקרוא ולכתוב. מאז שלמדה לעשות כן, הפכה סופרת. את "מהפכת התפוזים של מתי", ספר שיצא לאור בשנת 2000 (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") - והשני בין תריסר ספריה - עיבדה למחזה, המועלה מעתה בתיאטרון חני הפקות, בבימויה של קרין סיגל ובכיכובה של טל צדקוני.
"אני מתי ולא מתי", אומרת בחן שם טוב. "למתי יש סבתא קשת רואי, שלא יכולה לקרוא עיתון. מכיוון שגם מתי לא יכולה, היא ממציאה סיפורים שלא היו ולא נבראו. מתי עולה על המצאה אקולוגית של הפקת דלק מקליפות תפוזים, מה שימנע זיהום אוויר. היא לומדת לכתוב, כדי לשלוח מכתב על כך לראש הממשלה. כל זה לא נוגע אלי. הסיפור שלי הרבה יותר אפרורי. גדלתי בקריית אונו כילדה לקוית למידה, שלא ידעה לקרוא ולכתוב עד תחילת כיתה ג' וייחסו לה פגם מוחי מינימלי, בהיעדר הגדרות אחרות אז".
המלאך המושיע שלה הייתה עבריה גל, שעסקה בהוראה מתקנת. "היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב על ידי המצאת סיפורים", מעידה שם טוב. "עד שהיא הגיעה, הרגשתי קטסטרופה בגלל המגבלה שלי. עברתי יותר משנתיים של תסכול נוראי ושל תחושת פגימות גדולה, כשחברת הילדים לא עושה, כידוע, הנחות".
מה עשתה לך אותה מורה מתקנת?
"היא נתנה לי לדפדף בכל מיני מגזינים, ומורה לי לבחור בהם צילום ולספר עליו סיפור. מהסיפור שהייתי ממציאה, על המקום, היא הייתה אומרת לי לבחור מילה שאהבתי. את כל המילים האהובות שמנו במעטפה, והיא הייתה מכתיבה לי אותן שוב ושוב, כשתקתקתי אותן במכונת הכתיבה שלה. כל מילה הייתי מדביקה על הצילום המתאים".
המטרה הייתה, אם כן, שתלמדי לקרוא ולכתוב כמו אחרים, ומכל זה יצאה סופרת.
"ככה זה קרה, אם כי לקח לי 20 שנה עד שהוצאתי את ספר הילדים הראשון שלי. בסך הכל הוצאתי 12 כאלה".
מה המסר, בשורה התחתונה, של "מהפכת התפוזים של מתי"?
"אם יש למישהו חולשה מסוימת, זה לא אומר שהיא לא יכולה להפוך לחוזקה שלו. אבל לפני הכל צריך לרצות להתגבר על קושי, ואפילו להיות מוכנים להתאמץ בשביל זה. פרט לכך, ילדים שיצאו מההצגה, יבינו שקצת חמלה לא תזיק".
כתבת שני ספרים שנוגעים בשואה. מדוע?
"אין לי קשר משפחתי לנושא. הגעתי לשואה כתוצר של מערכת החינוך. קראתי יותר מדי ספרי שואה כשהייתי ילדה, כולל כאלה שלא התאימו לגילי, כשהיה עלי להכיל את זוועות השואה. שני הספרים שכתבתי על זה מנגישים את השואה וקלים יותר לעיכול לילדים, תוך כדי הדגשת ערכים כמו חברות וכמו גבורה. אחד מהם, 'אני לא גנב' (שעליו זכתה בעיטור אנדרסן היוקרתי לספרי ילדים - יב"א), על בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, העלילה שלו מסתיימת אפילו טיפה לפני המלחמה".
בזמנו ראיתי בסטודיו יורם לוינשטיין הצגה מאוד מרגשת על פי הספר. ועכשיו הצגת "מהפכת התפוזים של תמי". כשאת כותבת, את רואה מול עינייך במה?
"ת'אמת? אני נקלעת לזה בלי לחשוב על זה מראש. אני לא באה מעולם התיאטרון. כולי בפרוזה. אבל העברה למדיום אחר מאפשרת לספר עוד סוג של חיים".