יש לי וידוי

למה? כי ההפגנה הזאת, והמאבק הזה, בדומה לכל "המחאה החברתית", הם הומוגניים באופן מחשיד. כי אתה תמיד רואה שם את אותם אנשים, שמחזיקים באותן עמדות, בעלי אותו רקע וגרים באותו צד של העיר. אני מכליל, כמובן, אבל הרוב צבוע בלבן. 
 

למה? כי זאת מחאה של שבעים. נכון, גם להיות שבע היום בישראל זה עניין לגמרי לא פשוט. עם עתיד כלכלי לוט בערפל, חוסר יכולת לרכוש דירה וגו'. ועדיין, איך שלא תהפכו את זה, כל עוד המחאה יוצאת מקרב אנשים שישבו או שיישבו בבית קפה לפניה או לאחריה, הייאוש נעשה הרבה יותר נוח.
 

למה? כי בני השכבות החלשות באמת מתעקשים לא להגיע לאירועים האלה. והאנשים שכן מגיעים מתעקשים להתאכזב מאותם מצוקתיים, ולא להבין מדוע הם “בועטים בדלי", “עושים הכל כדי לא לעזור לעצמם", או כל ביטוי אחר שמבטא בעיקר התנשאות וחוסר אמון בשיקול הדעת של אותם מסכנים שהבריזו. 

למה הם מסרבים לסייע לנו לסייע להם, אותם ממזרים כפויי טובה? אולי מפני שכשהם מביטים בצועדים הם לא רואים את עצמם; אולי מפני שכשהם רואים את התמונות מההפגנה, תמיד יתנוסס שם איזה דגל של מרצ; אולי מפני שהם חשים שבהפגנה מהסוג הזה יש רצון נסתר - אבל ברור לגמרי - להחליף את השלטון, ולא רק מטעמי הריכוזיות במשק. 
 

אגב, חוסר היכולת של אותן שכבות חלשות להצמיח מתוכן מנהיגים אותנטיים שיילחמו על הזכויות שלהן, וההתבטלות הכמעט מוחלטת מול הראיס נתניהו הם עניין טרגי כשלעצמו. אבל מנהיגי המחאה הנוכחית רחוקים מלהיות התשובה.
 

למה? כי אי אפשר שלא לחוש בניחוח קל עד סמיך של אופורטוניזם מצד חלק מפעילי המאבק המרכזיים. אנשים שמציירים את עצמם כגיבורים עממיים, צ'ה גווארה של שדרות רוטשילד, אבל נהנים מתשומת הלב ומהאופציות שזאת פותחת בפניהם. אנשים המוצגים כצדיקים בני צדיקים, לוחמי שוויון, חירות וחופש הביטוי, אבל מי שמעז לחלוק עליהם יחטוף זובור המוני בפייסבוק מצד מעריציהם השוטים (כן, גם מי שיש לו מינוי ב"הארץ" יכול להיות שוטה). ובכלל, ההתנהלות של חלק ניכר מראשי המחאה נגועה בצביעות בוטה.
 

למה? כי תראו, למשל, את התגובות שהגיעו מכיוון שדרות הבימה ביחס לכיסוי התקשורתי של ההפגנות במוצ"ש. סוג של עלבון קולקטיבי, מהול באכזבה מרה, כלפי התקשורת שהעזה לא להעניק להפגנות האלו שערים, שידורים חיים ופריצות דרמטיות. הפגנות שכזכור צעדו בהן כמה אלפי אנשים. לא מעט, אבל גם רחוק מלהיות דרמטי. ולמה אני מדבר על צביעות? כי לפתע נשלפות טענות בדבר הטיה של התקשורת; אינטרסים זרים הגורמים לה “להתעלם" מהמחאה. טענות הנשמעות מוכרות באופן אירוני. אבל כשהן הגיעו, במשך שנים, מהכיוון הימני של המפה, אותם אנשי מחאה התייחסו אליהן בביטול. והצביעות לא נעצרת כאן.
 

למה? כי הנושא הזה, של מתווה הגז, הוא ראוי וחשוב. אבל זה מרגיש כאילו נתלים בו כחלק ממאבק אחר לגמרי. תחשבו על מצב (זהירות! מדע בדיוני) שבו בוז'י הרצוג היה נבחר לראשות הממשלה, ולא היה משנה דבר ביחס לסוגיה. האם גם אז היו מתהלכים ליד כיכר הבימה אנשים עם קצף על השפתיים וממלמלים בזעם “מתווה הגז", או שמא הם היו נשארים על הספה בבית, עם חיוך של “תהליך שלום"? 

על הסכין

1. “שטיסל" (yes) היא פשוט נס קטן. סדרה ישראלית, שבנויה על ניואנסים קטנים, רגעים חזקים אך מאופקים וצוות נהדר של שחקנים, שלא מגיע ממדפי הסלבס. ראיתי כבר ארבעה פרקים מתוך העונה השנייה והחדשה, ושמחתי לגלות שהנס נשמר ואף תוגבר, בדמויות שמגלמים ששון גבאי הנפלא והדס ירון. ועדיין, מעל כולם, מתנוססת הדמות שמגלם דב'לה גליקמן, בתפקיד חייו.

2. אני מאוד לא אוהב את “מעגלים", השיר החדש של עידן רייכל (והראשון שלו שלא במסגרת “הפרויקט"). הוא נשמע לי קצת פשטני, ואני מתקשה במיוחד עם העיבוד הכאילו אייטיזי. אבל יציאות כאלו גורמות לי להעריך את רייכל עוד יותר. למה? כי הוא מחפש. כי הוא מנסה להשתנות ולצאת מהשבלונות של עצמו. מה שאומר שהוא אמן אמיתי. וכשמחפשים, מותר גם ללכת קצת לאיבוד.

3. מדהים (ומשמח) לגלות שגם בעולם של אינסטנט, שבו המוזיקה הפכה למוצר צריכה קל להשגה ופחות ערך, יציאה של אלבום חדש הופכת לאירוע גלובלי. אני מדבר על “25" של אדל, שאמור לצאת לפני חג המולד ומרכז סביבו תשומת לב מטורפת. זמרים מצליחים כמו ריהאנה אפילו החליטו לדחות את הוצאת האלבום שלהם כדי שזה של אדל לא יגנוב מהם את ההצגה. יש תקווה.