יום אחד לפני כעשר שנים הוגפו דלתותיה של חנות “טאואר רקורדס” בסוהו בניו יורק. עמדתי שם כמי ששב מנסיעה לחו”ל וגילה שסופה גדולה נשאה את ביתו. זו לא הייתה מטפורה אלא כאב ועלבון צורב. אחר כך (או לפני) נסגרה המגהסטור של “וירג’ין” ביוניון סקוור, ואנשים כמוני נותרו יתומים. זו הייתה הברוטליות וההחלטה להדיר אותנו מפריטיה המגוונים של התרבות החדשה שהעליבה אותי. בשנים האחרונות של חנויות הענק הללו, שעזרו לנו להישאר בקשר עם האמנים שעליהם גדלנו ועם החדשים שהיינו מוכנים לתת להם צ’אנס, היה מאוד לא נעים ב”טאואר”. ארבע הקומות בברודוויי פינת רחוב 4 היו מלוכלכות. מכוסות בכרזות צעקניות שלא אמרו לי דבר. הסדר המופתי, שאפיין אותן ושבזכותו ידעתי שכל דיסק וכל DVD היו מונחים במקומם, הפך לברדק. גם הבית הפרטי לפעמים אינו מסודר ונקי. בדיעבד הבנתי שעלה מהחנויות ריח של סוף. שמאחורי הקלעים הרימו ידיים.
זה הסיפור שמספר קולין הנקס, בנו של טום הנקס ומי ששיחק בעונה הראשונה של “פארגו”, בסרטו התיעודי All Things Must Pass. כבנו של אחד מהמנועים הגדולים בהוליווד, הצליח הנקס להושיב את ברוס ספרינגסטין לומר כמה מילים לא משכנעות ולא נוגעות על “טאואר” שלו. אלטון ג’ון מספר בבעבוע אופייני כיצד הייתה “טאואר” ביתו השני. צילומי הארכיון של ג’ון הצעיר מסתובב בסניף סנסט בולווארד בלוס אנג’לס לבוש באימונית שחורה ועם רשימת קניות מסיבית, שאותה נושא עבורו הנהג שלו בקופסה גדולה, הם מציאה. נוכחותו האפלה של הטייקון דיוויד גפן מזכירה כי יותר מכל הייתה אימפריית “טאואר רקורדס” עסק כלכלי. היא קמה ונפלה על תחשיב כספי.
מאחורי החנות שבה הוצאנו את מיטב כספנו עמד ראס סולומון, שירש מאביו דראגסטור קטן בסקרמנטו, קליפורניה שאותו הפך לחנות תקליטים ובהמשך לאימפריה חובקת עולם. זאת אישיותו של סולומון הזקן והחולה שנותנת לסרט את קסמו הייחודי. All Things Must Pass הוא מהסרטים המספרים את סיפורם עם עזרה מעטה בלבד. כל שהנקס היה צריך לעשות זה לזוז מהדרך. אישיותו הכובשת של סולומון גודשת את הסרט. יש לו נטייה לדמוע מדי פעם, כמו לאחרים מאנשי “טאואר” שעבדו עבורו. מהסרט אנחנו למדים ש”טאואר” הייתה משפחה גדולה, אוהבת ובעיקר לא פונקציונלית. היא הצליחה כאשר התנאים היו נוחים וקרסה כאשר אמזון ואחרים השתלטו על השוק.
הנקס מספר את הסיפור במלואו. כך למדתי שהחנות שפקדתי בסן פרנסיסקו הייתה הסניף השני באמריקה. הסרט מציף זיכרונות נעימים ומסביר את שניתן היה להבין: סולומון העסיק עובדים שהיו לרוחו ולאו דווקא מי שהתאימו לתפקיד. לכן היו כה אקלקטיים, מקוריים ומצחיקים. קשה שלא להתעצבן על כך שיפן היא המדינה היחידה שבה משגשגים עדיין סניפי “טאואר רקורדס”.
קלאסי
את האלבום המשולש הנפלא הזה קניתי במהדורת ויניל בחנות תקליטים בנשוויל, טנסי, בירת מוזיקת הקאנטרי. מתוך ערנות היסטורית חשבתי שאת כרטיס הכניסה שלי לאוהלה של קאנטרי ראוי שאקנה באתר הגיאוגרפי הנכון. זה היה במהלכו של מסע החוף־אל־חוף הראשון ב־1975, ויחד עם Will The Circle Be Unbroken קניתי את Memories של דוק ווטסון, אלבומו הנחשב ביותר בעיני. ברבות הימים וכאשר יצא The Circle במהדורת CD מהודרת, רכשתי ארבעה: אחד לי ושלושה לילדי. לא נתתי להם אותו עדיין. ספק אם יאזינו לו כעת. אבל בבוא היום אני מאמין שימצאו אותו כאשר יגיע הזמן להתחלק בעיזבוני. לא יהיה להם קשה להבין למה התכוונתי.
במרכז ההפקה הגרנדיוזית הזאת, רגע לפני שזמרי הקאנטרי הגדולים הלכו לעולמם, עומדת The Nitty Gritty Dirt Band, הלהקה שמגיע לה הרבה יותר קרדיט מאשר היא מקבלת. הלהקה הצליחה להביא אל אולפן הקלטות את אמא מייבל קרטר (אמה של ג’ון קרטר, אשתו של ג’וני קאש), ארל סקראגס, רוי אקאף, מרל טראוויס, דוק ווטסון והכנר הווירטואוז ואסר קלמנטס ורבים אחרים, והושיבה אותם בנסיבות נוחות להם וביקשה שינגנו את שירי הקאנטרי הוותיקים שלהם בדור שקדם לווילי נלסון ואחרים.
השילוב בין מיומנותם של הוותיקים, האווירה הטובה והיצירתית באולפן, הבדיחות והעקיצות הקטנות והזרימה משיר לשיר בתמיכם ובהשגחת הדירט בנד הניב את אחד הרגעים הגדולים של הקאנטרי. האלבום המשולש הוא הזדמנות נדירה לשמוע את הקאנטרי במיטבו הארצי והמחוספס, רגע לפני הבגדים והשירים המצוחצחים. ההצלחה הייתה כה גדולה, שבעקבות המשולש הופקו שני כפולים בעלי אותו שם. גם הם ראויים אך ללא התחושה החד־פעמית של יהלום באפר.
בקבוק
בחיפוש אחרי הוודקה הטובה ביותר מככבים מותגים פופולריים כגריי גוס, שופן, אבסולוט, בלוודר ורבים אחרים. כל שותה והעדפתו. המחירים מאמירים אבל נותרים ברובם שפויים. מעטים מחובבי הוודקה יכולים להישבע כי שמעו וטעמו את Kauffman, וודקה רוסית מיתולוגית ונדירה באמת. בעיקר משום שהוודקה, המיוצרת משנת 2,000 בלבד ועשויה מחיטה, היא היחידה המתנאה בשנת בציר, תופעה שאינה אופיינית לוודקה.
עם מכסת ייצור של 20,000 בקבוקים בשנה בלבד, משווקת “קאופמן” באמריקה בקליפורניה, אריזונה, נבדה, מונטנה, ניו יורק ופלורידה. היא מיוצרת בטעם ניטרלי, לימון/אשכולית ופלפל חריף. מחירה – 225 דולר לבקבוק – מעצים את המיתוס. לא אשקר ואומר שטעמתי, אבל מהשבחים שקראתי ברור שהטעם מיוחד. בין הטקסטים הלא רבים שנכתבו על אודותיה בלטה כתבתו של אדם מונטפיורי (שאותו אני זוכר מחיי הקודמים) ב”ג’רוזלם פוסט”.