הפעם הראשונה שבה הפכתי לעבד הייתה בסביבות גיל 13. האופנה שחדרה לארץ, בעיקר מאנגליה, הכתיבה שיער מכוסח בצדדים ורעמה מתפרצת מלפנים. מה שגרם לי להעפיל למספרה של שריקי במרכז הכרמל, כדי שיעשה ממני פול יאנג. בסוף יצאתי פורטיס, בתקופת השיער הרעה שלו. בהמשך הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית, ומיד קיבלתי את דין התנועה: נעלי בית מסוג קיפי, שנועלים בכל מקום פרט לבית. מכוער רצח, אבל לפחות נוח. תכונה שלמדתי להעריך מספר שנים אחר כך, כשהפכתי לנח"לאי ונאלצתי לאמץ את הנעליים הרשמיות של החיל - כפכפי עץ מתוצרת "בן ישי". עינוי בלתי נתפס, שהורס את כפות הרגליים בשיטתיות, גורם להזעת יתר ומשווה להליכה שלך מראה של פינגווין מעכס. או אסון מהלך. לדעתי, הרבה יותר נח"לאים נקעו רגליים כתוצאה מנעילת כפכפים מאשר בפעילות מבצעית.
נכון, עם השנים אני מתפקד פחות ופחות על תקן קורבן אופנה. אבל גם בגילי המתקדם אני מוצא את עצמי לא פעם חנוט בתוך ג'ינס שעוצר את זרימת הדם בפלג הגוף התחתון. כי כמו שאמר הרבי ברי בעל הנס, כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו. אילו זה היה מתבטא רק באופנה, דיינו. אבל לא. במשך שנים על גבי שנים הלכתי רק לסרטים שנחשבו כנחשבים. נמקתי למוות בסינמטקים נפוחים מחשיבות עצמית במקום ליהנות מקומדיה טובה. או מסרט בורקס עסיסי, שאומר משהו על המקום הזה יותר מעשרה "סרטי איכות".
קראתי רק ספרים "רציניים", בטח לא רבי מכר. הלכתי רק להצגות של תיאטרון רפרטוארי, לא חלילה להפקות בידור מסחריות. ולחלופין פקדתי בכל שנה את פסטיבל עכו ל"תיאטרון אחר", וחזרתי הביתה בוהה ותוהה. רגע, המלצר הערבי ששפך עלי חומוס - הוא גם מיצג? זה לא שסרטי סינמטק, ספרות יפה והצגות תיאטרון איכותיות לא תרמו לחיי התרבותיים. הם תרמו ועוד איך, חלקם לפחות. הבעיה המרכזית הייתה בשלילת האלטרנטיבה. אם תרצו - בעבדות המחשבתית המוחלטת למול ברוני דעת הקהל.
אפילו במוזיקה, התחום הקרוב ביותר ללב, חטאתי לא פעם בעבדות. גדלתי על ברכי הדת שקבעה שהרוק'נרול הוא מראית הכל, ואין מלבדו. לא מוזיקת פופ "טיפשית", ובטח לא מוזיקה מזרחית "נחותה". המירכאות הן מהיום. במשך שנים האמנתי בכך בכל מאודי. בדיוק כמו שהאמנתי באופן עיוור כמעט להמלצותיהם של מבקרי מוזיקה נחשבים, שאילצו אותי להקשיב לאלבומים שלא אהבתי, מתוך ניסיון נואש לגלות את הניצוץ האלוהי שרק אני לא מסוגל לאתר.
יודעים מה? העבדות לא נעצרת רק בהעדפות התרבותיות שלנו. היא מכתיבה לפעמים אפילו את האידיאולוגיה. את תפיסות העולם. עובדה. אנחנו חיים בישראל 2016, מקום וזמן שבהם כל סדרי העולם משתנים למול עינינו, ומרבית האנשים עדיין מתעקשים להגדיר כל סוגיה על פי ימין ושמאל, מזרחים אשכנזים, חילונים ודתיים. כולנו עבדים של תפיסות ישנות ומקובעות, שלא מרפות מאיתנו.
ולפעמים העבדות מתבטאת גם בדברים הקטנים. והכי אישיים. מאז שפרצה שגעת הווינילים, לפני כמה שנים, לעגתי לה. היא נראתה לי כמו חתירה נגד האבולוציה. גחמה היפסטרית שמעדיפה מכשיר הרבה פחות קל לתפעול באצטלה של שיבה לצליל "טבעי" ו"אמיתי". טענה שמעולם לא הבנתי, כמי שגדל על תקליטים והחליף אותם בחדווה בקומפקט–דיסק הידידותי.
אבל מה? מאות תקליטים ישנים צופים בי מהמדף בעצב כבר למעלה מ־20 שנה; וכמעט כל חובב מוזיקה שאני מכיר הצטייד מחדש בפטיפון; ובשבוע שעבר חגגתי יום הולדת והחלטתי - כמו שאומרים בישראלית - לפנק את עצמי. בקיצור, נפלתי בוויניל. מכשיר יפהפה, מגניב בטירוף, נחת אצלי בבית. במשך יומיים הלכתי על ענן. אבל אז גיליתי שמרבית התקליטים שלי שרוטים ומלוכלכים; ושאני לא חש בשום הבדל בסאונד; ושהצורך להקשיב לאלבום שלם ברצף, ואז עוד להפוך צד, לא בא טוב לרמת הסבלנות העכשווית שלי. בקיצור, בפסח הבא עלינו לטובה אני מאחל לעצמי - ולכולנו - שנצא מעבדות לחירות ונדע לעמוד על שלנו.
על הסכין
1. דווקא הייתי מרוצה מההחלטה של אייל גולן להשתתף בעצרת למען "החייל היורה". אני מתנגד לרעיון באופן מוחלט, אבל תמיד שמח כשאמנים פופולריים יוצאים מהארון ומבטאים את מה שהם חושבים באמת. בייחוד בז'אנר המזרחי, שאמניו מקפידים להישאר סטריליים. חבל שזה החזיק שעתיים בערך. אבל לפחות זכינו להצצה לנפש "הזמר הלאומי".
2. "לאהוב או למות", האלבום החדש של ארקדי דוכין, חטף ביקורות איומות. חלקן מוצדקות. הוא מגלומני, חלק ניכר מהטקסטים שלו פשטניים עד מבוכה, וגם מוזיקלית הוא מתקשה לפגוע. אבל הוא גם אמיץ, מקורי, מנסה להגיד משהו על העולם, ומתחת לכל הקקופוניה (25 שירים!) מסתתרים כמה יהלומים שרק ארקדי יכול לייצר. עדיף כישלון מפואר מעוד אלבום ישראלי משעמם.
3. קונגוז היא להקת רוק אמריקאית של ארבעה אחים שנולדו בדרום אפריקה, גדלו באנגליה וחיים היום בפיניקס, אריזונה. הם הוציאו אלבום בכורה מעולה לפני שנתיים, ועכשיו משחררים את השיר "TAKE IT FROM ME", לקראת אלבום חדש. סינגל כיפי ומלא גרוב, עם סולן שהוא המתופף - תמיד טוב. ה"רולינג סטון" כבר בחר בהם כאחד מ"עשרת האמנים שאתם חייבים להכיר".