איפה הכפיים: עשור מאז אלבומם האחרון "רדיו/מוסיקה/עברית", הטיפקסים מנסים להחזיר עטרה ליושנה באלבומם החדש "עבודת כפיים". אחרי שמיעה ראשונה, אפשר לאתר בקלות את הפורמט הטיפקסי המובהק, שנוצר בדמותו ובצלמו של מנהיג הלהקה קובי אוז. אלא שהפעם יש הרגשה שמישהו הכניס כאן מרק קר למיקרוגל, לחץ על כפתור הזמן, והרי לכם תבשיל טיפקסי ישן וטוב בטעם של פעם, ריח של חיים בלאפה וריקודי עמבה. לא יותר. לא פחות.
את כל זה הוא כתב?
"לא ארזתי לבד", אלבום האוסף של דן תורן, הוא ההפתעה הגדולה ביותר של אלבומי החג. תורן הוא אולי לא כוכב שביט, אבל הוא בהחלט ראוי לתואר כוכב לכת. ובחלוף יותר משלושה עשורי יצירה לבד או עם הרכבים מתחלפים, הוא מנפק אוסף לתפארת. עלעול בשני אלבומי האוסף – הראשון מוקדש לשירי הסולו, והשני לביצועים של אחרים לשיריו - חושף שמאחורי תורן לא רק שירים שלו כזמר, אלא מבחר שירים ידועים שכתב לאחרים: אריק איינשטיין ("משהו טוב", "טיול רגלי"), יהודית רביץ ("בך לא נוגע", "סופות של חול"), ברי סחרוף ("מפנה מקום"), שי צברי ("הניחי לי"), רמי קלינשטיין ("ביום של הפצצה"), שרון ליפשיץ ("גידי" ו"קולנוע") ועוד ועוד. "לא ארזתי לבד" הוא אולי לא ה"אריזה" האולטימטיבית לחגים, אבל הוא בהחלט מתנה שיכולה להתאים למה שיבוא אחרי החגים.
זום אאוט, זום אין
שלום חנוך סוגר ב"זום" מעגל עם המפיק המוזיקלי לואי להב, האחראי לסאונד של "תמוז", אשר היה גם מפיקו המוזיקלי ב"אדם בתוך עצמו". מתברר שבחלוף 50 שנות קריירה מזהירה, אין לחנוך תוכניות לתלות את הגיטרה בגיל 70. נהפוך הוא; שיריו ממשיכים לחלחל מתחת לאפידרמיס, ולשדר רלוונטיות ואמת מדויקת עד כאב. חלקם קודרים ("המדינה הזאת צריכה אמא"), חלקם קופצניים ("זום"), חלקם חריגים באופיים ("אל חסר רחמים" התפילתי ו"איך זה את" הים־תיכוני - דואט עם שרית חדד). גם שיתופי הפעולה עם מזי כהן ואיילה אינגדשט ("עיר החטאים"), ושלומי שבן ("אתה אשם הכל") מספקים ת'סחורה בגדול.
דה שואו מאסט גו און
שש שנים אחרי "כל מה שאנושי", ערן צור מנתר כפנתר עם "המסלול המואר": עשר רצועות שנכרכות כשיר מחאה ארוך ונוקב. צור, שתמיד חתר למגע בטקסטים צורבים, הופך הפעם לזמר מחאה פוליטי שלא יכול להבליג עוד כנגד ההשפלה המתמשכת ועוגמת הנפש.
"כלבים שמשתינים במטבחים/ סמרטוטים תלויים במרפסות/ בקבוקים נזרקים על הכביש/ בשדה התעופה, בבית שלך, נרמסות זכויות האדם/ אך מי אני שאתלונן/ תראה את הערבים, תראה את השחורים", הוא שר ב"בלשים", הרצועה התשיעית של "המסלול המואר", ומאיר כמגדלור את החושך האופף מכל הכיוונים.
אלבום זהב
רמי קלינשטיין וקרן פלס, שמאז ומעולם התמגנטו על המיינסטרים, מצאו זה את זה כמו כפפה ליד, והגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שטובים השניים. זה התחיל באלבום משותף, גדוש להיטים, שיצא בתחילת פברואר - והפך, כצפוי, לאלבום זהב.
אין דבר מצליח מההצלחה, וצריך להכות על הברזל בעודנו חם, ובחלוף שמונה חודשים - די מהר - הם משגרים את אלבום ההופעה המשותפת. הפתעות גדולות אין באלבום הזה, אבל יש בו שירים שבסך הכל עושים טוב על הנשמה. ואם מאפסנים לרגע את כל הציניות, הסתלבט, והרתיעה האוטומטית מכל המרשמלו הזה, רמי וקרן הם, בסופו של דבר, בשר מבשרנו.
המעיין הזוהר
ארבעה אלבומים הוציאה רונן קינן ("לנשום בספירה לאחור", "עיניים זרות", "שירים ליואל", ו"המראות ונחיתות"). אין סופרלטיב שלא נקשר בשמה, כזמרת, כמשוררת, כמלחינה, כמעוררת השראה וכפורצת דרך. מספיק כדי להוציא אוסף ראשון ובו 16 רצועות עם מיטב שיריה - מ"הפעם האחרונה", "אתה מתעורר", דרך "הריקוד המוזר של הלב" (דואט עם גידי גוב) ועד "מיהו המיילל ברוח" (מילים: יעקב אורלנד, לחן: עממי) ו"אל בורות המים" (מילים ולחן: נעמי שמר) ו"המעיין הזוהר".אז נכון, אין כאן קינן שהמציאה את עצמה מחדש, אבל יש כאן אלבום שמתפקד לא רע כיקב שהצליח להפוך בציר רב־שנתי ליין.
האסונות של איה
"כל מי שנשאר עם הזין ביד/ כל מי שנוסע הביתה לבד", שר דני ליטני שלוש פעמים ב"הכל למכירה", ומתמצת למי מקדישה איה כורם את "2023": אלבום שכולו מסע התפכחות מצמרר, הולם ברקות, מכל השקרים והפחדים שמנחית ממסד מושחת ורקוב, שהפך את נתיניו לעבדים.
איה כורם, יוצרת מחוננת, הופכת את "2023" - אלבום מופתי בכל קנה מידה – לא רק לניצחון ענק שלה; אלא בעיקר לאלבום שנותן אגרוף בבטן ומאלץ את השומע להקשיב, להגיב, לרענן את מערכות ההגנה וההתרעה ולחשוב מחדש על הכל. וזה עוד לא הכל, כי לאלבום "2023" מצורפת חוברת מסופרת (על ידי כורם ושי רינגל) ומאוירת (על ידי גד טש) להפליא, שהופכת את סיפור המסגרת המקסים ליצירה עצמאית בפני עצמה. בשתי מילים: מקום בפנתיאון.
זה טוב, זה אוסף
54 שירים ארוזים באוסף המשולש שהוציא שלומי שבת לכבוד חגי תשרי. בהתחשב בעובדה שזה אלבום האוסף הרביעי של שבת - אחרי "להיטי הזהב" (2001), "האוסף" (2007), ו"המובחרים" (2009) - מגיעים למסקנה בלתי נמנעת: מכונת הלהיטים הנפלטת ממפעלות שבת אולי שומרת שבת, אך עובדת ללא הפסק בימי חול וחייבת לעמוד בדרישות השוק ובביקוש הגואה בחגים ובמועדים.
בגיל 62, אחרי עלייה אטית, מהוססת והדרגתית, מעמדו של שבת בפסגה איתן ויציב. וגם אם האוסף הזה הוא לא יותר ממארז להיטים שנשחקו לעייפה, שבת לא צריך להיות מודאג. הקהל כבר מזמן מונח בכיסו.
פרח החיטה
"אני לא באמת מתגעגעת לאיראן הפיזית, אלא יותר לתרבות העשירה שלה. כשאני שרה בפרסית, אני רואה לנגד עיני את סבתא שלי עם הקול השמימי והמשוררים האיראנים המדהימים - חאפז, רומי וכייאם". כך אמרה הזמרת הישראלית־איראנית מורין נהדר, ש"גולה גנדום" (פרח החיטה בפרסית), שיר הנושא של אלבומה החדש, התברג במפתיע בפלייליסט של גלגלצ, והפך לסנסציה. עכשיו, לכבוד חגי תשרי, המנה העיקרית מגיעה: אלבום שלם ובו 11 רצועות של שירים פרסים עתיקי יומין, ההופכים את האיום האיראני לאיום האירוני.
אללה יוסתור
אחרי הפאוזה עם הכווייתים, דודו טסה חוזר עם "הגולה", אלבום סולו מס' 8. הקשבה חוזרת ונשנית לאלבום הכבד הזה, חושפת כמויות עצומות של כאב ודיכאון שמגיעים מאזורים לא ברורים. זה מתחיל ב"הבדידות הארוכה" (מילים: אלי אליהו), וממשיך ככה שתי וערב, שזור בשורות זועקות כמו "אין לי מקום", "אלוהים אני מסתיר ממך", "לא יכול יותר" ועוד. אללה יוסתור איתו.
אז אם חשבתם שטסה הולך לטוס על עצמו עם הכווייתים, הוא מוכיח שאין לו שום בעיה לחזור לגובה פני הים, להתברג מחדש ביחידת החוד של היוצרים המקומיים, וליצור אמירה חדה, כואבת ונחרטת עמוק.
ברכה על ראשכם
אחרי יותר משלושה עשורים - שבהם הפך לשם נרדף למשינה, כתב והלחין להיטים כמו "אופטיקאי מדופלם", "בדרך אל הים", "למה לי פוליטיקה עכשיו", "היא התווכחה איתו שעות" ועוד - שלומי ברכה עושה לביתו ומוציא את אלבום הסולו השני "מאדים ומחוויר", אחרי "צאפלין צ'רלי" (2003). אז אם אלבומו הראשון נבלע בשאון האיחוד המחודש של משינה, הפעם ברכה מעניק הזדמנות טובה להקשיב לו סוליקו, מחוץ לחללית האם המשינאית - ולגלות יוצר מלנכולי שמשדר ניכור עז ומצוקה עמוקה ואינו גולש לרגשנות, אך הכל באמינות כנה וכובשת.
נימפות אורבניות
Any Human Heart של הצמד The Aprons, הוא אולי לא בדיוק "אלבום חג כחול־לבן טיפוסי", אבל הוא כחול־לבן, הוא יצא לכבוד חגי תשרי - ויש לו עטיפה המושכת את העין בדמות שתי נימפות מעורטלות באמבטיה לבנה. הקשבה דרוכה מעלה שאכן יש מוזיקה בתוך העטיפה עם הנימפה, גם אם היא נשמעת שמימית, רחוקה, לא מכאן.
עיון מהיר באתר הצמד מגלה שמדובר בצמד המוגדר דרים־פופ, ובו מנגנות חוה כהן (תופים, שירה, פסנתר) וטליה פרי (בס, שירה, פסנתר ונבל), המגדירות עצמן "נימפות אורבניות המייצרות מיניאטורות קסומות וצלילים מכשפים". עוד מגלה האתר שהשתיים "נפגשו במהלך בריחה ממפולת שלגים ב־1805, מותירות מאחוריהן משפחות זאבים סיביריים, וממריאות לתוך מסע מוזיקלי". או־קיי.
מוכרחים להיות שמחים
פחות משנתיים אחרי "ואם פרידה", חוזרת דיקלה עם "סיפור אופטימי": עוד צעד גדול של זמרת גדולה מהחיים, שהגיחה לפני 16 שנה משומקום, לכיוון לב המיינסטרים הממוסחר, בלי לוותר על כל המוטיבים הערבים האסליים שהיא מיטיבה להנפיק מהמנעד הבלתי נגמר של מיתרי קולה.
"לנסוע בכבישים פתוחים/ כשהרמקולים מתפוצצים/ אנתה עומרי/ היכן האיש שלי שכה אהבתי", היא זועקת במשפט אחד את כל ה"סיפור אופטימי": אלבום שנועד לשחרר את דיקלה, אחרי ניסיונות התפלה ממושכים, מהמרה השחורה, לרכך ולשווק אותה כזמרת לכל המשפחה, שיודעת לעשות גם שמח.
בין האצבעות
שמונה שנים הפכפכות עברו על מאיה בוסקילה מאז "שוברת שתיקה" (2008) אלבומה הקודם. ובדיוק כשנדמה שבוסקילה היא עוד אחת שהלך לה והלכה לה, היא נשלפת ממצולות השכחה באלבומה הרביעי "נושמת" - ומוכיחה שגם היא, כעוף החול, יכולה לקום מעפר ולעוף.
את בוסקילה אפשר או לאהוב או שלא לאהוב, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבחורה זמרת נשמה בכל רמ"ח איבריה. וגם אם היא לא כותבת ומלחינה את כל שיריה (למעט "השתגעתי"), היא יודעת לגייס כותבים טובים, שכתבו לה שירים קצביים, מפעימים, המותאמים בול למידותיה הווקליות; כולל בונוס בדמות "בין האצבעות" הקלאסי.