דיכאון. אבל אל דאגה, לא לכולם. ההגמוניה יכולה לישון בשקט על הכרית הרכה, היענים ימשיכו לטמון את ראשיהן בחולות הנגב ולהמליך את הפריץ הבא, ועוזבי הפריפריה ימשיכו בנדודיהם בחיפוש אחר מקום שהם לעולם לא ימצאו. זו תמציתה של הטרגדיה והתחושה איתה היינו אמורים להישאר בסופו של הפרק השני מתוך שלושה בסדרה "אכלו לי שתו לי - הדור הבא", שמשודרת בערוץ 8 ב-"HOT", בה מתאר הבמאי רון כחלילי את הסנוקרות שמקבל הפעיל החברתי אופיר טובול, בזו אחר זו, באותם מפגשים עם המצביעים הפוטנציאלים לתנועת "תור הזהב" אותה הקים.
בשונה מביתר יצירותיו, כחלילי בחר לבחון מהלך עשייתי בזמן אמת ולזרום איתו בשקט, מבלי לבחון אותו בדיעבד. למעשה, אם היו מסתירים מאיתנו את העובדה שהוא ביים את הפרק, קשה היה לנחש שידו ציירה במיומנות את הסיפור שהתרחש לנגד עיניו. אז מי שחשב שהוא בא לעוד פרק מעצים, סטייל "ערסים ופרחות" קיבל וואחד נוגרה לתוך הראש עם הצד המעליב של המצח.
על רקע חופי אשדוד, בין שוט הפתיחה למפגש העמוס עם בני משפחתו, כמעט כל מזרחי עוזב פריפריה יכול לזהות את עצמו באופיר טובול. כאלו שידעו שיעזבו את הבית, אך במרוצת השנים החלו לחוש את האודיסאה השורשית מבעבעת בנשמה. אותם יוצאי שכונות, לא ממהרים לבצע את החזרה המוחלטת במלואה ולחזור לגור ליד אבא ואמא.
למעשה הם נלכדו בלי בית חדש אבל עם ים של יתרונות: הם לא שם ולא פה, אין ימין ושמאל, באמתחתם שפע אמנותי, תרבותי ומוזיקאלי, והם מחזיקים בריבויי עגה ושפה, וכאלה שזכו בראייה רחבה לכאורה בשילוב יכולת הקבלה וניתוח מצבים משופרת, שנבעה בעיקר מאינסטינקטים הישרדותיים, הן בשכונות והן בג'ונגל העירוני.
על פניו, אלו תנאים מושלמים לישראלי החדש שמעוניין לשנות את התפיסה הישנה ולתקן עוולות היסטוריות ואת גרורותיהן החדשות. כזה שיכול להזדהות עם האחר ולזהות ניואנסים מזעריים בתוך שושנת הרוחות הפוליטית והזהותנית במדינה. ועם זה מנסה אופיר לצאת למלחמה ולכבוש את קודקוד הכיפה.
הוא נחוש, מלא ביטחון ויש לו צבא קופירייטרים שבוחר לו שם מאגניב בעל משמעות היסטורית. אבל את השטוזה הראשונה הוא מקבל, למרבה ההפתעה – מאמא. היא מודאגת וחרדה לבנה. ובצדק.
המחאה המזרחית החדשה
באינסטינקט אימהי היא מתריעה ומציינת את ההבחנה הברורה ששמה של התנועה טעון בקונוטציות שליליות, "כאילו המזרחים אוהבים זהב... אני שומעת זהב עם מזרחי.. לא נראה לי" היא אומרת ומדבריה ניצבים ההבנה והמודעות לכך שלענוד את תכשיטים, כמו אלו המקשטים אותה, זו זכות אך גם פריבילגיה.
לא נעים לבוא "בלינג בלינג" לבוחר הפשוט. מן נימוס מוסרי מסנדל. ההערה הקטנה הזו מתמצתת את כל מה שחושבים בני משפחתו של אופיר. אנחנו נתמוך בך כפרה, לאן שלא תפנה חיים שלנו, אבל זה רק בגלל שאנחנו אוהבים אותך. בקשר לאג'נדה, עזוב, טוב לנו כמו שעכשיו. ואתה? תפרוש כנפיים, אנחנו נתצפת מרחוק ונדאג שיהיה לך לאן לחזור.
בנקודת המפנה הזו, מתרחק הפרק למעגלים היותר רחבים שמחוץ לבית ונבנית מיני תיאוריה אקזיסטנציאליסטית למצבה של המחאה המזרחית החדשה. הוא נדחה על ידי האברכים של ש"ס, שלעולם לא יסכימו לפשרות חילוניות ופמיניסטיות, מקבל שטיפה מראשי התנועות המזרחיות הוותיקים, סוחט תמיכה מסויגת מהציונות הדתית וכמעט מגורש על ידי הנבורישים החדשים מנתיבות, שהצליחו להגיע למעמדם החדש בטקטיקת התגנבות.
לטענתם, הליכוד זה הדרום והדרום זה הליכוד. טוב להם להישאר ככה, לא להיות בעלי בית, לבוא מאחורה בשושו, להיות חכם ולא צודק. בניגוד לפרק הראשון בסדרה שמוקדש לאשכנזי התלת ראשי שביים רפאל בלולו, בפרק הנוכחי לא מצוינים שמות המשתתפים. להתנגדות אין שם. אלו כוחות טבע איתם יצטרך הגיבור להילחם כדי להגיע לנחלתו האמתית.
דווקא בניגוד למהלך הכרונולוגי של הפרק, שבו הכל מתנקז לאותו מפגש עם צעירי נתיבות ולאחריו, בסצנת הסיום ברכב עם כרמן אלמקייס, שבו מבכה טובול את מצבה של המחאה ומסביר את הבעיה האמתית של תנועת תור הזהב. ההתכנסות האמתית שממנה טובול יכול לשאוב עידוד נמצאת למרבה האבסורד ובניגוד לדברים שאמר בתחילת היצירה, בנקודה הכי רחוקה והכי מנוכרת מבחינתו – בלב ליבה של תל אביב. שם הוא מוצא נחמה.
הוא מגלה שדווקא באזורים האלו הוא יכול למצוא בית רוחני ולאו דווקא טרטוריאלי. במקומות שבהם הוא סיפר לעצמו שהוא לא מרגיש שייך, הוא מוקף באנשים כמותו, כאלו ששותפים למחשבותיו: אמנים, פובליציסטים, אנשי שירה ושיח שאולי לא מסכימים על כל סעיפי התנועה אך יש בהם רצון להגיד באמת, די, עכשיו תורנו.
אם תעלה לאוויר מתישהו סדרת המשך לסיפור המאבק המזרחי, יצטרך כחלילי לבחון את הבעיות החדשות. הרצון ליזום, לנהל ולהגדיר בשיח המזרחי
החדש את הרצונות והמטרות, מעלה בכל יום שאלות קיומיות ולא ברור מי בכלל רוצה להקשיב. ישנם עשרות כוחות שאותם צריך לשכנע. הם נחלקים למתנגדים ולאלו שלא אכפת להם, על התומכים אני בכלל לא מדבר.
בשני הסקטורים הללו תמצאו גם אשכנזים וגם מזרחים. כרגע, זה מוקדם לזירה הפוליטית, ההפסד ידוע מראש. דווקא בזירת התרבות – האמן המזרחי עוקף בסיבוב כי הוא חדשני, מגוון, מעניין יותר ובועט. ומתוך כך הבלבול. ההצלחה מסאמת ולא שונה מהבועה "התל אביבית" שגורמת לכולם לחשוב שכשתושג השליטה בתקשורת נוכל להפיץ את תורתנו בעם. שליטה בגזרת הספרות והקולנוע לא יכולה להבטיח לך ניצחונות פוליטיים. וגם כאן, אין זה משנה לאיזה שבט אתה נמנה. בינתיים.