פרולוג
מולי שפירא התקשר אלי. מותו של יצחק לבני בשבוע שעבר הציף אותנו במבול של זיכרונות וסיפורים מאותם ימים רחוקים של ראשית דרכנו בתחנה הקטנה ההיא. הפלגנו עם הזיכרונות שלנו כמו שני קשישים, שזה בעצם מה שאנחנו, ומלבד פרט זניח כזה או אחר, נראה שעל אף יובל השנים שחלפו מאז הזיכרון שלנו הוא בהחלט טפו טפו טפו.
מולי שמר על קשר רצוף עם יצחק לבני לאורך כל השנים. הקשר השבועי שלי איתו היה בכל ליל שבת ב–23:00, בהאזנה ל"בין שישי לשבת" ברשת ב' של קול ישראל. המקום שממנו הוא שלף אותי לגלי צה"ל בספטמבר 1968.
תמונה ראשונה
גם אז זה התחיל בשיחת טלפון. יצחק לבני, עורך עיתון ב"במחנה" שהתמנה גם למפקד גלי צה"ל, חיפש אנשים שיצטרפו כעורכים וכמפיקים ויסייעו לו להגשים את חזונו, שאז נשמע כמו הזיה דמיונית של אדם שמנותק מהמציאות. בגלי צה"ל שידרו חמש שעות ביממה. "ד"ש עם שיר"; יומן צה"ל שהביא קולות מתרגיל האימונים בנגב ומיום הספורט בצריפין; "חץ וקשת", המיקרופון לרשות הגדנ"ע ועוד כמה כאלה. ב–23:00 נשמעה תרועת האשכבה של החצוצרה וכאן מסתיימים שידורינו להיום. נשוב ונשתמע מחר.
בשיחת הטלפון איתי הוא התעניין לדעת בעיקר מה אני קורא עכשיו ("החי על המת" של אהרן מגד), אם אני קורא שירה (כן) ומי המשוררים העכשוויים המועדפים עלי (דוד אבידן ודליה רביקוביץ). מודה שידעתי שהוא היה נשוי לדליה רביקוביץ ושהתגרש ממנה כמה שנים לפני כן, אבל לא ידעתי מה טיב היחסים ביניהם ואם ציון שמה של גרושתו כמשוררת שמועדפת עלי הוא לזכותי או לחובתי. רק כשהכרנו ממש וכשהתקרבנו יותר ידעתי שהקשר ביניהם היה קרוב מאוד ונמשך עד יום מותה.
את שירה "הבגד" שהקדישה ליצחק לבני, כתבה דליה רביקוביץ שנים רבות אחרי כל זה.
את יודעת, היא אמרה, תפרו לך בגד מאש,
את זוכרת איך נשרפה אשתו של יאזון בבגדיה?
זאת מדיאה, היא אמרה, הכל עשתה לה מדיאה.
את צריכה להיות זהירה, היא אמרה.
תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ.
בוער כמו גחלים.
אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.
פראבסיס (אתנחתא)
כמה ימים אחרי שיחת הטלפון ההיא הופיעה ידיעה בעיתונים על כך שלגלי צה"ל מצטרפים כמה שמות חדשים כעורכים וכמפיקים בכירים. בין השמות הופיע גם השם שלי. ככה נודע לי למעשה שאני עובר לגלי צה"ל.
תמונה שנייה
הלם. זאת ההגדרה לפגישה שלי עם מקום עבודתי החדש. הלם וחרטה שאין ממנה דרך חזרה. מאולפני קול ישראל בקריה בתל אביב התייצבתי בבניין העלוב ביפו, שבו יש אולפן וחצי. ממכשירי ההקלטה המשוכללים הגעתי לטייפ סלילים כמו זה שהיה לי בבית. מהטלפונים על כל שולחן בכל חדר וממזכירת ההפקה שעשתה עבורי את כל ההתקשרויות הדרושות הגעתי למכשיר טלפון אזרחי אחד. זה שאין בו צורך בתחנונים למרכזייה הצבאית שתואיל לשחרר לך קו ושעל השימוש בו נאבקו כל העורכים והמפיקים. אפילו שולחן לא היה לי ולא כיסא. על חדר אין מה לדבר. כולנו היינו מרוכזים בחדרון אחד סביב הטלפון האזרחי ואורבים לו שיתפנה כמשחרים לטרף.
התקליטייה הייתה כוך בתוך אולם שבו ישנו חיילי התחנה, שהיו קריינים וטכנאים ביום ועשו תורנויות לילה. אבל הייתה שם עמליה רוזן שהייתה הקטלוג, יועצת העריכה, ידענית תולדות הזמר בארץ ובעולם, שהייתה עם יד על הדופק וקשובה לכל תקליט, סרטון ושיר חדש. תמיד מוכנה להקשיב ולסייע.
למחלקת הפרומו - שהעבודה בה כללה שיבוץ שעות האולפן להקלטה ולעריכה אחרי ההקלטה, ארגון הקלטות החוץ והצמדת יצחק לבני למציאות - קראו רב סרן עודדה, שהטילה את אימתה על כולם. אפילו מפקד גלי צה"ל בכבודו ובעצמו פחד ממנה.
לא עברו ימים רבים ומהמקום הזה והתנאים האלה יצאו "תיבת נוח", "האדם השלישי", "נכון לעכשיו", "ציפורי לילה", "מה אבקש", "יתוש בראש", "ערב שירי משוררים" ועוד אין ספור תוכניות שחלקן נמצאות שם בלוח השידורים עד היום. כל רעיון התקבל באהדה. כל הצעה זכתה לתשומת לב. כשהיה מאשר, היה דוחק בנו לבצע מיד. "למה זה עוד לא בלוח השידורים?", היה שואל ומנדנד, עד שלא פעם הצטערתי בכלל שהצעתי הפקה שהתבררה כמסובכת וקשה לביצוע.
תמונה שלישית
היו רגעים לא מעטים שבהם התייצב יצחק לבני לימיננו מול ביקורות קטלניות והוכיח לנו שאין לביקורות העיתונות מקום בשיקול הדעת שלו אם להעלות או להוריד תוכנית. כך, למשל, כשהמבקרת של עיתון "הארץ" כינתה את התוכנית "יתוש בראש" כתאונת רדיו, העביר את שעת השידור של התוכנית משעות הערב המאוחרות לשעת שיא בשבת בצהריים, לא לפני שקרא לכל העוסקים בתוכנית והבהיר לנו שכך בדיוק הוא מבקש שנמשיך בה.
אבל במאגר שלי שמור וצרוב במיוחד זיכרון אחד ששימש לי דוגמה ומופת. בתוכנית "רולטה" היה מתארח שחקן ומביע בקשות שונות כשהרולטה עוצרת במספר מסוים, כמו לשמוע קטע ארכיון ולנמק את בקשתו. באחת התוכניות לא הסתפק השחקן רק בבקשות של קטעי תיאטרון וקולות שחקנים. הוא ביקש לשמוע את נאום הנסיגה מסיני שנשא כתריסר שנים לפני כן ראש הממשלה דוד בן־גוריון. האיש, שבסיום מבצע קדש דיבר על כיבוש סיני כעל חידוש מלכות ישראל השלישית, הודיע אחרי יומיים על נסיגה מאותה מלכות. כשנשאל השחקן האורח למה הוא מבקש לשמוע דווקא את הקטע הזה, ענה שהנאום הזה זכור לו כמלאכת מחשבת ואז הוסיף ואמר: ומי יודע, אולי נזדקק לו שוב באחד הימים.
כל זה שודר בימי האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים ובגלי צה"ל, התחנה של צבא ההגנה לישראל, שכבר אז היו רבים שקמו עליה לחסלה וסיבותיהם עמם. בפרט כאשר מול עיניהם צמחה גלי צה"ל לממדים שאיש, חוץ מיצחק לבני, לא צפה ולא חזה אותם.
נקראנו לבירור אצל קצין חינוך ראשי. הוא ביקש הבהרות. זו תוכנית בידור, אמר לבני. שחקן מגיש אותה. לא פוליטיקאי ולא פובליציסט. ומי ששמע את התוכנית יודע שהשחקן התייחס למבנה הנאום ולא לתוכנו. אגב, שמעת את התוכנית? שאל מפקד גלי צה"ל את קח"ר. האחרון נאלץ להודות שלא שמע. הוא רק קיבל תלונות ממאזינים. חבל, אמר לבני. כי חשוב מאוד הטון שבו נאמרים הדברים, בפרט כשהם נאמרים מפיו של שחקן. אני דווקא התרשמתי שהוא אמר את זה בצער גדול, הוסיף. הסוף, יצאנו בלי שום נזיפה, והיה חסר רק מעט שקצין חינוך ראשי יתנצל בפני מפקד גלי צה"ל על כך שבכלל הטריח אותנו להגיע אליו.
אפילוג
לפני כשנתיים, כשנערך לי ערב באולם צוותא וכשיצחק לבני עלה לברך אותי, שמעתי בפעם הראשונה בחיי דברי שבח שנאמרו מפיו עלי בפומבי. אני לא יכול לחזור על מה שהוא אמר שם. לא כל כך מטעמי צניעות וענווה. פשוט לא הצלחתי להתגבר על ההתרגשות ולהתרכז בנאמר. גם לא הצלחתי למצוא את ההקלטה של אותו ערב. מה שמביא אותי למחשבה שאולי לא היו הדברים מעולם והכל התרחש רק בדמיוני.
בשיחה שלנו אחרי מותו של יצחק, אמר לי מולי שפירא שהוא בצעירותו בעצם לא היה פריק של רדיו כמוני. אז איך הוא שכנע אותך בכל זאת? שאלתי. כשאמרתי לו שאני לא יכול להתחיל לעבוד לפני שתיים בצהריים כי אני ציפור לילה, הוא הסכים שאגיע לעבודה בצהריים ואעבוד עד הלילה. מי יודע, אולי ככה בעצם נולדה "ציפורי לילה", התוכנית שהגשתי בכל מוצאי שבת. התוכנית שבה שיתפנו פעולה במשך הרבה מאוד שנים.
שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.
והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע,
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
(דליה רביקוביץ)