שיטת המופלטה: המימונה הפכה לנקודת עצירת חובה בקרב פוליטיקאים

הרומן בין המימונה לאנשי הצמרת המדינית החל דווקא מהכיוון הכי לא צפוי של המפה -  תחת המטרייה של פעילי ומנהיגי מפא"י וההסתדרות. בשנת 1962 יזם שאול בן שמחון, יו"ר ארגון יוצאי צפון אפריקה, איש מפא"י וחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות, את ההתכנסות הראשונה ביום המימונה בגן הסנהדרין בירושלים. זה התחיל כאירוע קטן של כ־300 איש, אשר לקחו בו חלק בעיקר יוצאי קהילת פס, ואליו התווספו בהדרגה כל יוצאי יהדות מרוקו. בשלב זה אף פוליטיקאי לא נכח או הביע עניין. 

"בן שמחון ביקש לחדש מסורת, לאמץ גאווה עדתית ולהדגיש את שורשי הקהילה שאבדו בתהליך כור ההיתוך שנמשך משנות ה־50 ועד שנות ה־70", מסביר פרופ' יוסף שטרית, חוקר יהדות מרוקו וראש המרכז לחקר תרבות יהודי ספרד באוניברסיטת חיפה. "המטרה הייתה לתת לעולי מרוקו עוגן הזדהות, הפעילים שיזמו וארגנו היו אנשי מפא"י שהזמינו גם חברי מפלגה לאירוע המרכזי, והיה לזה אופי של מפגש רעים". 

בשנת 1967 גדל מספר המשתתפים והגיע לכ־10,000 איש. ב־1968 קיבלו החגיגות צביון גרנדיוזי של כנס מאורגן היטב המארח נבחרי ציבור מכל הקשת הפוליטית. הפעם כללה המימונה גם סיקור עיתונאי, ובהזמנות לאירוע התנוססו שמותיהם של נואמים כמו חברי כנסת, ראשי ערים ושרי ממשלה.   

ככל הידוע והמתועד, ראשי הממשלה  דוד בן־גוריון וגולדה מאיר בעצמם מעולם לא נכחו בטקסי המימונה ההמוניים דאז. לאחרונה נחשף מכתב של בן־גוריון לבן שמחון, שבו הוא מבקש ממנו להסביר לו מהי המימונה ומנהגיה. בן שמחון השיב לזקן באריכות, ואף הזמין אותו להשתתף בחגיגה של שנת 71' , אולם, כאמור, לא נמצאה כל עדות להשתתפותו. 

ב־1979 נוסד הוועד הציבורי לחגיגות המימונה בישראל, ובתוך שנים ספורות היא הפכה לחג לאומי. חברי הוועד יצקו תכנים חדשים למימונה, והחלה נוכחות מוגברת של אנשי ממסד.  "מהשר הזוטר ביותר ועד ראש הממשלה - הגיעו פוליטיקאים לראות ולהיראות כי בתקופה זו כבר הייתה מעורבת חשיפה טלוויזיונית", מספר פרופ' שטרית, "רשות השידור דאז סירבה  להשקיע בצילום החגיגות, וחברי התנועה השכילו להסריט על חשבונם  והעבירו את הקלטת לערוץ 1 שישדר" .

עם החשיפה במדיום הטלוויזיוני והבנת הפוטנציאל הפוליטי, פרצה המימונה מגבולותיה המצומצמים של נכס תרבות יהדות מרוקו והפכה לבמה מרכזית לפוליטיקאים. "הם פנו אליהם כי הם היו העדה הגדולה בארץ ומנו אז כ־800 אלף איש", ממשיך פרופ' שטרית. "משרדי הממשלה מימנו את החגיגות, הדפיסו הזמנות וחוברות עם הפרטים, כולל שמות הרכזים ביישובים ושמות הפוליטיקאים המוזמנים. החגיגות החלו ממוצאי הפסח ונמשכו יומיים, עשרות אלפי אנשים בגן סאקר עם להקות, פיוטים, וכמובן הפיקניק המפורסם". 
 

בתחילת שנות ה־80 מבין גם מנחם בגין שמדובר במוקד כוח משמעותי ומתחיל להשתתף בחגיגות. על אף המהפך ב־77', ואולי דווקא בגללו, שלחה המימונה זרועותיה לכל הזרמים הפוליטיים בפוליטיקה הישראלית. השר וחבר הכנסת לשעבר, אברהם בייגה שוחט, נזכר: "לאט־לאט המימונה הפכה פוליטית יותר ויותר. אני זוכר קבלות פנים שעשו לי ולטדי קולק ואת ההתלהבות מבגין לאחר בחירתו. על הבמה כולם נאמו על חידוש המסורת ומעלות העדה המרוקאית. אני זוכר גם המון ויכוחים על הדשא לגבי אמירות של פרס, או אם בגין עשה נכון לגבי השלום עם מצרים וכו'. היה אוהל מרכזי ובו התקיימו דיונים. לא דיברו פוליטיקה ישירה, יותר ערכים ומצב האומה, אבל הייתה עדות ברורה לחלוקה פוליטית".   

מאמצע שנות ה־80', מעיד שוחט, כבר היה מדובר בחגיגה של ישראל כולה. לצד זה, גדלה גם המחויבות וההזדמנות הפוליטית.  "שמעון פרס היה מגיע קבוע והתלוויתי אליו מספר פעמים, רבין הגיע לעתים יותר רחוקות", הוא מספר, "חוץ מגן סאקר, הגענו גם לבתים הפרטיים. רוב המארחים שם היו פעילי מפלגה כמו אלי מויאל או משפחת בן הרוש, והייתי פוקד לפעמים גם עשרה בתים בלילה אחד. האפקט המרכזי אז היה התבטאותי בלבד. הפגנת כוח בולטת. אבל אנשים לא שינו את עמדתם הפוליטית בגלל מימונה" .

העיתונאי, המרצה והפרשן הפוליטי חנן קריסטל סבור כי המימונה קיבלה צביון פוליטי בבחירות 81', עם התעוררות השד העדתי. "בבחירות 77' לא היו אלמנטים עדתיים. המהפך היה נגד המערך והשחיתויות. הנושא העדתי עלה רק בבחירות 81'. פרס הוביל אז בסקרים בענק. ביום המימונה הוא יצא לתהלוכה בדרום תל אביב ביחד עם חיים בר־לב, שהיה אז מזכ"ל העבודה וויקטור שם־טוב, מזכ"ל מפ"ם, והם התקבלו בצורה קשה מאוד ברחוב. התנפלו עליהם צעירים וקראו לעברם קריאות בוז, בין היתר בשל ביטויי הצ'חצ'חים של דודו טופז בבחירות דאז. זו הייתה רוח התקופה". 

ואכן, לצד היותה מכרה זהב פוליטי, הפכה המימונה גם לכר פורה של הפגנות מחאה וקריאת תיגר על הממסד, בעיקר על ידי קבוצות כמו "הפנתרים השחורים".  

"ליהודי מרוקו הייתה אמירה פוליטית", מסביר פרופ' שטרית, "אירועי ואדי סאליב, הפנתרים - כל אלה היו עדויות לכך שעדה זו לא הסכימה להדרה שלה מהתרבות השלטת, ולכן הם פיתחו מנגנונים תרבותיים שאילצו את החברה הישראלית לקבל אותם, והמימונה היא אחד מהם". 

"יש פה ניצחון ענק. זה כור ההיתוך במהותו", מוסיף פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה. "אחרי עשור של עלייה וקליטה לצד אפליה מתמשכת, נכנסת התרבות המזרחית אל מרכז ההוויה התרבותית של ישראל ורוכשת מקום הגמוני ביחד עם המימונה, סרטי הבורקס והזמר המזרחי. עליית המימונה קשורה למערכת שלמה של שינוי בהבנת הכוח הפוליטי בישראל. ציבור זה חולל לפתע מהפך פוליטי ב־77', והפוליטיקאים מימין ומשמאל מבינים במהרה כי יש פה מוקד כוח ומתחברים אליו". 

מוקדי הכוח הללו מתורגמים היטב אלקטורלית גם כיום. וכמו בכל מפגש עם קהל בוחרים גדול ופוטנציאלי, ממשיכים נבחרי הציבור לזרום למופלטה ולמרציפן כמו דבורה לדבש. ברור לכולם כי הבוחרים לא ינהרו לקלפי בגלל מחווה סכרינית שהפכה כמעט אוטומטית, אבל נדמה שאף אחד לא יוותר על הקשר המתקתק והבלתי אמצעי לקהלים חדשים. 

"ברמה הפוליטית, המימונה הפכה להיות חלק מהעבודה. היום זה הכרחי", סבור יועץ התקשורת והאסטרטגיה אופיר שפיגל. "בדיוק כמו שאין חבר כנסת, שר או ראש מועצה שירשה לעצמו לא להיות בתקשורת, אין איש ציבור שיכול לוותר על המימונה. זה התחיל מפוליטיקאים, שגילו שמי שלא שם פשוט לא קיים. בהמשך זה עבר לאנשי עסקים שמצאו במימונה עוד דרך לחזק קשרים עם הפוליטיקאים".

"הסיפור הפוליטי־תקשורתי עשה דבר חשוב למימונה והפך אותה לחג סופר־לגיטימי", גורסת טל אלכסנדרוביץ'־שגב, מנכ"לית בן חורין אלכסנדרוביץ' - אסטרטגיה ותקשורת. "היום, דמות פוליטית שמחפשת מגע עם הציבור תגיע למימונה בדיוק כפי שתגיע לעוד מאות אירועים בשנה. הסיקור של זה דווקא נחלש לדעתי. פעם זה פתח מהדורות, וכיום מדובר בכרוניקה בדיוק כמו של המטס והמנגל בעצמאות. זה רק אומר שהמימונה הפכה לחלק מסדר היום הציבורי הישראלי. זה אירוע משמעותי עם כוח וחיבור רגשי נכון".  

לא פעם מוצג המפגש בין התרבוש לפוליטיקאי בהגחכה, בלעג ובזלזול. כל אלה לא נעלמו לגמרי, אבל נדמה שנחלשו עם שילובה של המימונה בישראליות בצורה טבעית, מאוזנת וברורה יותר. עבור יוצאי מרוקו היא הפכה לעוגן זהות פולקלוריסטי שאינו יוצר התבדלות. נהפוך הוא, הוא מאשרר ומחזק את הפיכתה למיינסטרים לאומי. העובדה שכל חלקי החברה הישראלית מכירים בערכה של המימונה ומחבקים אותה היא כנראה ניצחונה הגדול.