באחד מבוקרי השבוע שעבר התעוררו אזרחי ישראל לתוך קטסטרופה. התברר שבשעת לילה מאוחרת בועז כהן עזב את 88FM. הבנאדם הולך לישון בלילה, משוכנע שהעולם עומד על כנו, ופתאום... הציניות הזו לא מופנית חלילה לבועז עצמו, איש רדיו מצוין, ידען גדול ואדם יקר באופן כללי, אלא לחוסר הפרופורציות המוחלט שבו סוקר העניין בכלי התקשורת השונים, שהציגו אותו כדרמה גדולה וכאירוע מחולל. אירוע שעם כל הצער שבדבר לא נוגע כלל למרבית הישראלים.
אבל האמת היא שלתקשורת לא הייתה ברירה. כי העזיבה של בועז כהן הייתה סצינת השיא בתוך סרט שנבנה כבר לאורך שבועות ארוכים. הסרט על מלחמת העולמות ב–88FM (ולאחרונה גם ברשת גימל), שאת ה"בקרובים" שלו מפמפמים לנו שוב ושוב, מדי יום ביומו. תחנה שבמשך שנים נהנתה מדימוי אפור וממיעוט מאזינים הפכה פתאום לשדה קרב סקסי. בקרוב הכתבה של איתי אנגל; ועורכים–מגישים שרק מעטים הכירו נהיו לפתע אבן הבוחן של הדמוקרטיה הישראלית. וכל זה קורה רק בגלל דבר אחד - הנטייה של התקשורת לחשוב שהיא עצמה העניין המרכזי, ולא רק האמצעי לדבר על נושאים חשובים באמת. כשזו התפיסה, לא פלא שכל רפורמה המתבצעת בתוך התקשורת זוכה לסיקור היוצא מכל פרופורציה.
רגע, תמתינו עם הקלף האוטומטי של “זה עניין עקרוני, סוגיה מהותית של חופש הביטוי". כי זה לא. מה שקורה כרגע ב–88FM הוא התנגשות בין שתי תפיסות עולם רדיופוניות, כמו שקורה בכל העולם: האחת היא שריד של העולם הישן, שהונהג בידי סוכנים שהחזיקו את המפתח לתיבת האוצר. עורכי רדיו ועיתונאים שרק להם הייתה גישה לשירים חדשים, ולכן הם תיווכו בינם ובין הציבור והפכו בעצמם לסוג של גיבורי תרבות, והשנייה היא שיטת הפלייליסט, שמתאימה לעולם החדש שבו לכולנו יש גישה ישירה למוזיקה והמתווכים איבדו מחשיבותם. גם המוזיקה עצמה, יש לומר בעצב.
אין טעם לדוש בשאלה איזו תפיסה עדיפה. זה בדיוק כמו להתלונן על כך שה–mp3 שיטח את הצליל, ואיזה כיף היה להשמיע מוזיקה באמצעות פטפון. יכול להיות שזה נכון, אבל זה לא רלוונטי. הזמנים משתנים, ואי אפשר להילחם בהם. או בצה"לית: אין מניאק שיכול לעצור את הזמן. ולכן, לנסות לעטוף את הסיקור המופרז של מלחמות הרדיו הפנימיות במונחים כמו “סירוס" ו"פגיעה בחופש הביטוי" זה פשוט הטעיית הציבור. אבל זה בסדר. הציבור לא מתעניין מראש בסיפור הזה.
בדיוק כפי שלא התעניין בסיקור האינטנסיבי עוד יותר של עלילות התאגיד (אני מדבר בהכללה, כמובן. לא מעט התעניינו. אבל בלי כל פרופורציה לממדי הדיווח). גם בסוגיה הזו נשלפו מיד המילים הגדולות. אתם מכירים את הפזמון בעל פה. דמוקרטיה, חופש הביטוי, לאן הגענו. ובסופו של דבר, מתברר שזה לא היה באמת מאבק בין טובים ורעים. רק אנדרלמוסיה מיותרת שנוצרה בגלל ערבוב של אינטרסים וגחמות בחלונות הגבוהים. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא אלדד קובלנץ, שסומן כצדיק ברגע שבו נודע שראש הממשלה מעוניין להיפטר ממנו, מוצג כעת כרשע האולטימטיבי, אחרי שהעז לפגוע בתמהיל הקדוש של 88FM.
הייתי עיתונאי במשרה מלאה במשך שנים ארוכות, ולכל אורכן התהלכתי בתחושת חשיבות עצמית מופרזת. ומופרכת. חשבתי באמת שאני עובד במקצוע יוצא דופן. שמה שאני עוסק בו חשוב יותר מעיסוקם של יתר בני התמותה. שלכל מילה וסימן פיסוק בעיתון יש השפעה ומשמעות. רק כשנפלטתי מהמערכת הבנתי (בבת אחת, אגב) עד כמה הייתי מנותק, ועד כמה בעולם האמיתי השפעת התקשורת מוגבלת. ולכן ברורה לי היטב אותה דינמיקה שגורמת לעיתונאים לחשוב שכל מה שקורה להם ולקולגות שלהם הוא בבחינת חדשות מרעישות, שיש לחלוק עם היקום כולו.
אני מאחל לבועז כהן שימצא בית חדש במהרה. אמשיך להקשיב לו כמו שהקשבתי תמיד. ואני מאחל לאנשים המועסקים כרגע בתקשורת לזכור כל הזמן שהם רק המספרים. לא הסיפור.