נהג המונית שאסף אותנו משדה התעופה בלרנקה לא הצליח להסתיר את מורת רוחו מכך שביקשנו להגיע לצד הטורקי של קפריסין. האמת היא שהוא אפילו לא ניסה. “מה יש לכם לעשות שם בכלל?", הוא עשה לנו בילד־אפ לחופשה המיועדת, “זה כמו עזה. לכו לצד שלנו. יפה שם, מודרני, כמו אצלכם".
היות שטיילנו בקפריסין היוונית לפני כמה שנים, הסכמנו איתו בקלות. באמת יפה שם. אבל הצד הטורקי מציע משהו אחר וחדש יחסית - חופשת הכל כלול, שהופכת נופש של חמשוש עם הילדים לאטרקטיבי הרבה יותר מנופש באילת, למשל. ולכן המשכנו לנסוע ברנו הישנה שלו לכיוון מעבר הגבול בין שני חלקי האי.
הגישה השלילית של נהג המונית נבעה ממניעים עמוקים בהרבה מהעניין הכלכלי. סבא וסבתא שלו, כך התברר, חיו בחלק של האי שנכבש בשנת 1974 בידי טורקיה, ונאלצו לעזוב את ביתם יחד עם עוד כ־200 אלף קפריסאים־יוונים אחרים. צאצאיהם כמובן לא שוכחים עד היום. הם תובעים, במסגרת כל מו"מ בין שני הצדדים, את “זכות השיבה" ומגדירים את הטורקים שיושבו על אדמותיהם כ"מתנחלים". נשמע מוכר?
הסכסוך בין שני חלקי קפריסין, המתקיים כבר עשרות שנים במרחק של כחצי שעת טיסה מאיתנו, ייראה לכל ישראלי כמו וריאציה מרתקת על נושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
זיכרון דברים קצר: קפריסאים ממוצא יווני וטורקי חיו זה לצד זה מאות שנים, עם רוב ברור לקבוצה הראשונה. ב־1960, כשקפריסין זכתה לעצמאות מידי בריטניה, נוצר ממשל שניסה בשלל בלמים ואיזונים לגשר בין שני הצדדים. אבל הכל קרס מהר מאוד, ב־1974 ליתר דיוק. קבוצה של אנשי צבא קיצונים בתמיכה יוונית יזמה הפיכה צבאית במטרה לספח את האי ליוון. טורקיה הגיבה בפלישה לשטח הצפוני של קפריסין. וכך נוצרה הפרדה דה פקטו בין שני חלקי האי. ב־1983 המיעוט הטורקי הכריז על עצמו כעל “הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", מדינה שאינה מוכרת על ידי שום מדינה בעולם פרט לטורקיה.
מאז ועד היום נערכו אין ספור ניסיונות לפייס בין שני הצדדים. בשנת 2004, ביוזמת האו"ם, התקיימו משאלי עם בשני צדי האי בשאלת האיחוד. הצד הטורקי הצביע בעד, בעוד הצד היווני הצביע נגד ברוב גדול, כשהוא נישא על גלי לאומנות ושנאה עזים. וכאן מגיע הקאץ'. למרות תוצאות ההצבעה, הצד היווני של קפריסין התקבל באותה שנה לאיחוד האירופי, שהסתפק מצדו בגילויי אכזבה רפים ביחס לתוצאות ההצבעה.
לפני כשבוע, יום לפני שטסנו לקפריסין, נודע כי סבב השיחות הנוכחי בין הצדדים, שנחשב לבעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצלחה, התפוצץ בקול רעש גדול והותיר אחריו ייאוש רב, וגם דאגה. סביב חופי קפריסין יש פוטנציאל גדול לגילוי מרבצי גז טבעי, וארדואן מיהר להכריז השבוע שהמשאבים שייכים לשני הצדדים ושחברות בינלאומיות שישתפו פעולה באופן חד־צדדי עם הצד היווני יאבדו חברה בדמות טורקיה. את ההמשך אפשר רק לדמיין.
מאז 1974 לא נרשמו אירועים של שפיכות דמים בין הצדדים, אבל היום יש בטורקיה שליט מסוג אחר. שליט שנהג המונית שלנו ממש מפחד להתייחס אליו כשאנחנו שואלים לגביו. הוא גם עוצר מיד אחרי תחנת הגבול ומסיר מהרכב את שלט המונית ואת הצלב הגדול התלוי מעל ההגה. במחצית השעה הבאה, העוברת בשטח הטורקי, הוא מאט את מהירות הנסיעה בחצי וממעט לדבר. במפרץ סלמיס, היעד שלנו הסמוך לפמגוסטה, הוא נפרד מאיתנו כמעט בלי מילים.
במלון שבו אנחנו נקלטים התחושה המיידית היא חזרה לאנטליה. כל העובדים הם טורקים, שלא שולטים היטב באנגלית (בניגוד לנעשה בצד היווני). תרבות ה"הכל כלול" הטורקית הנדיבה שוררת גם כאן. בלילות יש מוזיקה חיה בטורקית, ואין זכר לתרבות יוונית מכל סוג שהוא. בחדר האוכל מונפים לראווה דגלי טורקיה ודגל קפריסין הטורקית (שזהה לדגל הטורקי, רק בגרסת הנגטיב בין צבעי האדום והלבן), והתחושה השלטת היא השלמה עם ביתורו הסופי של האי. וזה צובט בלב. כי אם סכסוך כזה, שהוא פשוט יותר משלנו כמעט בכל פרמטר, לא מצליח להיפתר, למה נותר לנו לצפות?