אני מחפש חתול. יש לנו כבר אחד, ותיק ואהוב, ומבחינתי הוא מספיק בהחלט. אבל במרוצת החגים הילדים הצליחו לסחוט ממני הבטחה ליללן מתוק נוסף, תוך הפעלת לחץ פיזי לא מתון. עכשיו - אני לא בררן גדול, אבל יש לי בכל זאת כמה דרישות. כאלה שנראות לי ברורות מאליהן. למשל, שהחתול יהיה בריא. ושלם.
ואפילו, סליחה על הבוטות, אסתטי. אני לא מחפש חתול שיזכה בתחרויות, או יגיע עם אילן יוחסין מפואר המוכיח את גזעיותו. אבל אני ממש־ממש אשמח אם הוא יהיה טוב למראה. אחרי הכל, עם כל הכבוד לסגולותיו הפנימיות של העם החתולי, זאת המעטפת שבעיקר עושה לי את זה (אגב, גם כשעוד יצאתי לדייטים, בימי קדם, העדפתי בחורות יפות מראה. להבדיל).
לתומי חשבתי שהקריטריונים האלה נמצאים בגבול הסבירות. וגם חיפשתי מראש חתולים למסירה, ולא למכירה, כדי להימנע מהמשחק המפוקפק והמסחרי של חתולים גזעיים ומורמים מעם, ולתת צ'אנס לאימוץ. אבל ימים בודדים הספיקו לי כדי לגלות שאני אדם שטחי, אגוצנטרי ובעיקר חסר לב. כך לפחות מספרים לי חברי החדשים מעמודי הפייסבוק הייעודיים, אחרי שהם מגלים שאיני מעוניין בגור חתולים שנדרס בידי משאית, איבד שתיים מרגליו, סובל מעיוורון חלקי ומחפש בית חם. ויש המונים כאלה.
אני באמת מעריך את האנשים שמאמצים בעלי חיים פגועים. כמו שאני מעריך - עוד הרבה יותר - אנשים שמאמצים בני אנוש פגועים. אבל לצערי לא ניחנתי בתעצומות הנפש האלה, וכל רצוני הצנוע הוא לחלוק את ביתי עם גוש פרווה בריא וחמוד. להלן, חיית מחמד.
אלא שהרצון הזה, כאמור, זוכה לתגובות קשות, על גבול הנאצה. יכולתי להניח שמחסור כרוני בהומור ועודף מטריד בצדקנות הם מאפיין בולט של אלה שמינו את עצמם לפטרוני החיות, עוד מהסיפור של נרי ליבנה. העיתונאית שפרסמה בעיתון “הארץ" טור מחויך על חתול חדש שהפך את חייה לגיהינום, ובעקבותיו ארגון “משמר בעלי החיים" שלח לעיתון מכתב, ובו איים בנקיטת הליכים משפטיים נגדה. לא פחות. אבל נאלצתי לחוות את זה על בשרי.
הנה, למשל, התכתבות שהייתה לי עם בחורה שפרסמה באחד האתרים מודעה על גור של חתול סיאמי מקסים למסירה. “היי", כתבתי, “רציתי לשאול אם מסירת החתולה החמודה עדיין רלוונטית". “איזו", היא ענתה. אופס. במודעה הופיעה רק חתולה אחת. “הגורה הסיאמית", עניתי. “לא. יש אחרים אם תרצה". אוקיי, מה עושים? הילד הקטן שלי ננעל על חתול סיאמי, התאהב בתמונה של הגורה במודעה, ולכן פניתי אליה. “יש גם סיאמיים?", כתבתי, קצת ברעד. התחלתי להבין לאן זה הולך. “לא", השיבה. “חבל. תודה", הקלדתי, ומבחינתי סיימתי את השיחה.
אבל לא מבחינתה. “חבל על חתולים לא מאומצים בכלל שצבע העיניים שלהם לא כחול. כל טוב", היא נזפה בי. הופה. מה עשית ממני, גזען חתולים? אני בכלל מצביע מרצ (או לפחות הצבעתי, לפני 20 שנה)! את לא תרמזי שאני, אני!, אדם מצפוני שמפרסם פוסטים על סבלות העם הפלסטיני ומחמיא לזמרים אזוטריים וטעוני טיפוח, בעצם חסר רגישות. ולכן, בטיפשות אין קץ, החלטתי לענות. “לא קשור", הקלדתי בחמת זעם. “אני חושב שכל חתול ראוי להיות מאומץ. פשוט גדלתי עם חתולים סיאמיים ויש לי סנטימנטים אליהם". מה שנכון, אגב. התשובה לא איחרה לבוא: “יש חתול סיאמי מעורב עיוור. מעניין אותך?". אחחח. חץ מורעל ומכוון היטב. בין שענתה בציניות ובין שברצינות, נכנסתי למלכודת שטמנתי לעצמי. מה כבר אפשר לענות על דבר כזה?
אז לא עניתי. ובמקום, הסתובבתי בלב כבד במשך ימים ארוכים. אבל נמאס לי. אני חייב לפרוק את רגשות האשם, לצאת מהארון ולצעוק בקול גדול: קוראים לי שי, ואני אוהב חתולים ממוצע. אם אתקל בחתול פצוע, אעניק לו טיפול ראשוני ואעביר אותו לצער בעלי חיים. אבל בביתי אני מעדיף אותם בריאים ושלמים. אנוכי? עוד לא שמעתם כלום. אני אפילו אוכל בשר!